מסע החיים – קטע ממאמרו של עמיר פריימן

…כמו מוזיקליות, שמופיעה בצורות שונות בתרבויות ובזמנים שונים, אבל מופיעה בכל תרבות וזמן וקיימת,
גם אם לעתים חבויה, בכל אדם, טבועה גם הכמיהה הרוחנית בנפש האדם ובמהותו. יש הכמהים לאלוהים, או למושג אחר שמסמל להם את ההוויה הנצחית והכול-יכולה, ומבקשים לעָבדו ולשרתו בחייהם; יש הכמהים אל אידאל מופשט כמו מודעות, יופי, טוב, אהבה או אמת, ומוצאים את משמעות חייהם בתנועה תמידית לעברו; יש המוצאים את תכלית החיים בהתפעמות מהפלא ומהפאר של הטבע ושל מנגנוני עולם החומר; יש הרואים לנגד עיניהם מטרה ברורה של אידאל מוחשי ושואפים להגשימו; ויש החשים רק תנועה עדינה של התכוונות ומשיכה מסתורית שאינם יכולים לתת לה שם או דמות, והם מגיבים אליה בדרכים שאינן ברורות אפילו להם עצמם. אלף ואחד מופעים ופרשנויות לכמיהה זו, ובחלק מהמקרים היא גם מנוצלת בשירות מטרות לא-לה – כשם שמוזיקה יכולה לשרת גם אג'נדות פשיסטיות וגם בריחה מהמציאות. אבל במהותה, מפנה כמיהה זו את האדם אל הנשגב, המשמעותי והעמוק ביותר שיכול הוא לחוש או לשער לעצמו.

כשם שאת הרגישות המוזיקלית אפשר לעורר ולפתח בכל אדם כמעט, כך גם את הכמיהה הרוחנית. פיתוח זה יכול וחייב להיעשות, כמובן, תמיד מתוך מודעות ורגישות רבה למידת בשלותו ומוכנותו הטבעית של האדם, ולנתונים הנפשיים, הסביבתיים והתרבותיים שלו. כשם שעירור ופיתוח רגישות מוזיקלית יכול להיעשות רק בידי מי שלו עצמו רגישות כזאת, או – עדיף – מי שעבר או עובר תהליך של התפתחות רגישות כזאת בעצמו, כך יכול רק מי שהתעורר או מתעורר בעצמו לכמיהה הרוחנית, נענה לה ומגיב לקריאתה, לאפשר ולעודד התעוררות כזאת באחר.

ובסופו של דבר, איפה עובר הקו שמפריד בין מי שאני לבין ה"אחר"? היכן בי הפנים והיכן החוץ? איפה אני נגמר ומתחיל ה"לא אני"? ברובד שאנו מדברים עליו, הרובד של הכמיהה הרוחנית, אין הבדל בין פנים וחוץ, בין האדם והזולת, בין הפרט והכלל. לכן המסע של התעוררות לכמיהה זו, היענות לה והתמסרות אליה, הוא תמיד מסע חובק-כול, שאינו מבדיל בין מחנך ומתחנך, בין "אני" "אנחנו" ו"כל זה", בין אדם, זולת, חברה ועולם. זהו המסע שלנו – ליבת החיים ותכליתם, ליבת החינוך ותכליתו.


את המאמר במלואו ניתן לקרוא בבלוג של עמיר פריימן, “בתנועה”