לידה המתרחשת תמיד – קטעים ממאמרו של מוקי צור

אחד האירועים החינוכיים שעד היום איני יודע אם היה "מודע לעצמו" כאירוע מחנך, היה טקס הפרידה מבית הספר בזמן מלחמת העצמאות. אנחנו, ילדי ירושלים, שלא כילדים רבים אחרים בארץ, לא פונינו מבתינו למקום מבטחים בזמן המלחמה. במקומות רבים התנהל ויכוח סוער בשאלה אם יש לפנות את האוכלוסייה הבלתי לוחמת בזמן הקרבות. היו מקומות שהילדים הוצאו מהם תחת אש. בירושלים זה לא קרה. הילדים נשארו בעיר, אך לא בבית הספר. המורה שלנו כינסה אותנו ואמרה לנו כי מעתה לא יהיו עוד לימודים, כי יש מלחמה בעולם. היא איחלה לנו כל טוב ונתנה לכל אחד מאתנו מתנה: שקית ובה זרעי צנונית. "זרעו את הזרעים בגינה, יצמחו צנוניות וכך נתגבר על הרעב ונשבור את המצור על העיר".

שנים אני חושב על הפרידה ההיא של המורה מתלמידיה בימי מלחמה כאקט חינוכי חשוב. אנו היינו ילדים במלחמה וביקשו מאתנו לזרוע צנוניות. להיות אקטיביים, אך במעין תפילה אזרחית. מה מידת העזרה שהגישו הצנוניות ליישוב היהודי בירושלים אינני יודע. בגינתי הן לא כל כך צמחו, אך היה כאן מסר ברור של אחריות ובצדו הבחנה בין ילדים לבין חיילים. הייתה זו תגובה של מחנכים הרואים את צורכי הזמן, מכירים את עולם הילד, לא מורידים מסך אך גם לא מפילים אותו על הנפש במידת היכולת שלהם. היה פה מסר של דאגה ואכפתיות וגם מסירה מדויקת של מצב עניינים מפחיד, יחד עם לטיפה והצבעה על דרך, על קשר, וקריאה לעשייה.

ימים רבים אחרי הפרידה הזו נפגשתי באוטובוס עם הסופר אמנון שמוש. ידעתי שאני מכיר אותו אך לא ידעתי מנין. התחלנו לשוחח ולפתע נזכרתי: הוא היה נער בתקופת מלחמת העצמאות ונשלח על ידי תנועת הנוער לארגן את ילדי ירושלים לעבוד בגן הירק בעמק המצלבה. סיפור הצנונית קיבל חיזוק בלתי צפוי: התברר כי הוא היה ארוג יפה בתפיסה חינוכית כוללת יותר.

אירוע זה, והרבה אירועים אחרים שעברתי, לימדו אותי כי האמירה הפדגוגית איננה משוחררת מהאקוסטיקה של תקופה, מההיסטוריה שלה. המעשה החינוכי צריך להיות מודע לתנאים האקוסטיים הרוחשים מסביב, אך לא להיות רק הד להם. המחנך צריך לאותת לחניך כי שינויים כאלה בתנאים האקוסטיים יכולים להתרחש; עליו להיאבק לכך שחניכיו לא יהיו רק קורבנות של תנאי האקוסטיקה.

בתקופות שבהן נראה כי אידאולוגיות קולקטיביות חמורות סבר משתלטות על התנאים האקוסטיים, על המחנך לקרוא מבעד למסך ולהדגיש במעשה החינוכי נימה של זכות לחיפושים אישיים ואפילו של אנרכיה. לעומת זאת, בתקופה של אובדן מפתחות אידאולוגיים למצבים האנושיים, בתקופה של אובדן כיוון – על המחנך לגלות דווקא הקשרים רחבים ולהדגיש את ערכם של מעשים הנעשים על ידי ציבור ועל ידי חבורה, ולא להסתפק בהצהרות פסוודו-ליברליות, המניפות אל על את דגלי הבדידות בהמון. בתנאי אקוסטיקה של אובדן החירות יש לעורר לצורך ולאחריות להגן עליה. בהתפוררות היחד, בעת שהשפה המשותפת אובדת בכאוס תרבותי ומוטל ספק בדיאלוג הבין-אנושי – יש לעודד הידברות, לחפש את הבריתות הבין-אנושיות הרוקמות את היחד, ולגבש תנאים לעשייה משותפת. בתנאים אקוסטיים שמאפשרים ליחד להישמע בחוזקה, לעומת זאת, יש לערער על סמכותו ולגלות את עצמיותו של היחיד. המחנך צריך להיאבק תמיד מול קונפורמיות ומול יחידיות מתנשאת, לעמוד מול גלי סמכותיות ואנרכיה.

 ***

רעיון החינוך הוא לדעתי מתן אמון בהתחלות. שלא כמו האמונה של תורות רבות, שהמוות והסופניות הם המעצבים את התרבות האנושית ואת ההכנה של האדם לתפקידיו, אני חושב שהמחנך שאני מדבר עליו צריך לראות עצמו תמיד בהתחלה, בלידה המתרחשת תמיד. זוהי תקווה מתמדת, כי היא מעמידה במרכז את הזכות להתחיל.

גם כאשר האדם מעמיס על עצמו ועל חניכיו משא תרבותי כבד, הוא צריך להיות קשוב להתחלות. ככזה, גם כשהוא צבר ניסיון וידע הוא מחויב להקשיב ולכבד את הילדיות שבו, המאפשרת לו לבחון כל תרבות כסיפור, כהתחלה חדשה, כל סיטואציה של תלות כהזדמנות לביטוי אוהב של קשר הדדי, המחייב עמדה מוסרית של שוויון ערך, כל התחלה כמעשה של ברית ראשונית.

המחנך מביא לחניכיו תביעה, כי הירושה שהוא מעניק להם לא תהיה מחסום לדמיון של אפשרות התיקון האנושי; שהיא תהיה מסר של אמון התובע אחריות, של אהבה שאינה עיוורת ואינה קנאית, של לימוד הנותן אמון בפסיעה אל הלא ידוע.

מודעות פרסומת

הקדמה לספר חינוך – מהות ורוח

הרעיון

בעשורים האחרונים הצטמצמו מאוד המחקר וההגות בשאלות של ליבת החינוך. כך באקדמיה ובמוסדות להכשרת מורים, כך במשרד החינוך ובמערכת החינוך בכללה. שפע הפרסומים בנושאי חינוך מוקדשים רובם ככולם ליסודות חשובים של החינוך  תחומי הדעת, דידקטיקה, ניהול כיתה, מנהיגות חינוכית, חינוך מיוחד, תכניות מניעה ועוד. על עצם הוויית החינוך, חווית התהליך החינוכי ומטרותיו העליונות נמצא ספרות מעטה.

כוונת היוזמה שלנו היא להחזיר עטרה ליושנה ולשוב לעיסוק במהות החינוך, באותה שכבת עומק שמתחת ליסודות החינוך, או – על פי דימויים ציוריים אחרים – בציר המרכזי שלו, שממנו נגזרים ואליו מכוונים יסודות אלו, או באותה השכבה העילית, הספירה הרוחנית שלו. קובץ המאמרים נועד אפוא להשפיע על השיח הציבורי והחינוכי ולהטותו לשאלות היסוד של החינוך – לתכליתו העליונה, לייעודו רחוק-הטווח, לחזונו.

במאמרך התייחס/י נא אפוא לליבת החינוך – מהו הגלעין של החינוך, מהן תכליותיו המתנות את מטרותיו, מהם יעדיו "הגבוהים", מה מצוי באותה שכבת עומק של החינוך, מהי רוחניות בחינוך.

כך פנינו אל הכותבות והכותבים בספר, והדברים, הלקוחים מתוך מכתב הפנייה שלנו, מבטאים את ההיגיון ואת הרעיון של הספר. נוסיף על כך, שהספר נועד בראש ובראשונה לשמש את ההוראה-למידה בהכשרת מורים, אבל הוא מכוון גם לציבור בכללו, המתעניין בחינוך וחרד לטיבו ולאיכותו.

בכוונת מכוון חיפשנו מלכתחילה את השותפות והשותפים לספר מתוך מעגלים שונים. הגענו אפוא למרצים ולחוקרים במוסדות הגבוהים להשכלה, באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות לחינוך, למנהיגי חינוך, לאנשי רוח ולמורים בעלי השראה בשדה. כך התרכזו אצלנו מאמרים מגוונים, מזוויות ראייה ומתחומי עשייה שונים, המעשירים את החשיבה על מהות החינוך ואת חזונות החינוך. בקשתנו התמלאה מלוא חופניים.

החוויה

הכנת הספר כשלעצמה הייתה בעבורנו חוויה עמוקה. נעז לומר כי גם בעבור רבים מן הכותבים. אלה, רובם ותיקים ובעלי ידע עצום וסמכות מוכרת בתחום החינוך, וכבר הוציאו מתחת ידיהם מאמרים לרוב. בכל זאת, כשהפנימו את בקשתנו, שיתרכזו במהות החינוך, בליבת החינוך – בשאלה: “מהו חינוך?" – לא מעטים מהם נבוכו ואף הביעו מצוקה מסוימת. נטייתם הראשונית הייתה הסתופפות בפלח הדעת שהוא התמחותם המקצועית, בדברים שכבר פרסמו. אט-אט התרככו, התרצו וראו בזה אתגר.

המבוכה שהכותבות והכותבים אותתו בתחילת התהליך היא עצמה מעידה שהעיסוק בנושא שבחרנו לספר – רובד המהות החינוכית, ההוויה החינוכית – ראוי, נכון והכרחי. התעלמות ממנו, או עקיפתו, נוטלות מן החינוך את כיוונו ואת מצפונו. אין פלא אפוא על כך שדחקנו במלומדים ובמחנכים מן המעלה הראשונה להשקיע מחשבה מעין-בראשיתית בשאלות יסוד של החינוך. בהתייחסות ראשונה התשובות עליהן נראות ידועות ופשוטות, אך עד מהרה מבין כל מי שנחשף אליהן שהן תובעניות מאוד ומחייבות בירור מעמיק, אינטלקטואלי ונפשי כאחת.

מתוך הכרה בגודל האתגר, ובכוחו של דיאלוג לסייע בהתמודדות עמו, קבענו עיקרון לעבודתנו: לא הסתפקנו בפנייה אל הכותבות והכותבים בדוא"ל או בטלפון, אלא קיימנו פגישות פנים-אל-פנים עמם, ארוכות-משך. במקרים לא מעטים שבנו ונפגשנו עמם בעקבות טיוטות ששלחו אלינו. הדיאלוגים היו פוריים ובעלי ערך חינוכי בפני עצמו, וניתן היה להפיק מהם טקסטים מרתקים. היו בהן התפלספות, התנצחות, חשיפת התלבטויות, תיאורי התנסויות. נוצרה קירבה אידאית ורגשית. הועמקו ידידויות ותיקות, נוצרו קשרים אישיים חדשים. עוד לפני שהמאמרים נערכו ועשו את דרכם לדפוס, אנחנו כבר זכינו בזכות גדולה: היכרות וידידות בין הכותבות והכותבים לבינינו.

העבודה המשותפת שלנו היא סיפור בפני עצמו. שנינו ילידי הארץ, שייכים לאותה השכבה החברתית-תרבותית, אבל הפרש הגילים בינינו הוא כשנות דור. הביוגרפיות שלנו, ובהן דרכי החיים והקיום, רחוקות מאוד זו מזו. לכל אחד מאתנו השקפת עולם מגובשת, שעוצבה בהתנסויות קיום שונות.

באורח מפתיע, בשנת 2009 נוצר קשר בינינו. נפגשנו, שוחחנו, התכתבנו רבות. מצאנו עניין זה בתפיסותיו ובמושגיו של זה. עד מהרה גילינו, שחרף היסודות השונים המרכיבים את תפיסותינו, התכוונותנו זהה. בחודש מאי באותה השנה חברנו יחד למפעל משותף: בשיתוף עם קבוצת אנשי חינוך ואקדמיה הקמנו את התנועה להעצמת הרוח בחינוך.

מטרתה של התנועה הוא להטות את השיח החינוכי למשמעות, לחוויה ולממד הרוח בחינוך. על פי תפיסתנו אותו, המושג "ממד הרוח" רחב ואפשר שיכללו בו חינוך למותר האדם, להתעלות, לשלמות האדם, לרגישות, לעצמיות, לתודעה, לחיפוש פשר ומשמעות, לאותנטיות, להומניות, לערכיות, לזיקה לנשגב ועוד. המכנה המשותף לכל אלה הוא חינוך הנוגע בספירה העילית של האדם, בצרכיו העליונים, במהותו האנושית ובשאלות קיומו כאדם וכחלק מהחברה האנושית ומכלל הבריאה.

כמו בנושאים הקשורים בתנועה, כך גם בנושאים הקשורים בספר התקיים בינינו דיאלוג תוסס, והיו בו גם מחלוקות. לכאורה, דיאלוג כזה איננו אלא אמצעי לקידום המטרה. ואולם אנחנו חשנו, שמתהליך הכנת הספר שנינו יצא מורווחים – בהעמקה ובשכלול של היסוד הזה שבנו.

אפשר להניח, שכל אחד מאתנו יכול היה לבדו להיות עורך של ספר כגון זה – אך רק כגון זה, לא של הספר המסוים הזה. אנחנו חושבים שהעובדה שכל אחד מאתנו בא מרקע שונה תרמה לחידוד הראייה והתובנות המשותפות שלנו ולהשבחת ההחלטות הרבות שקיבלנו – עקרוניות וספציפיות – בעניין הספר. מן הבחינה הזאת, תקוותנו היא, שהוא חורג מהיותו ספר מקצועי בתחום מחשבת החינוך – אף שהגדרה כזאת כשלעצמה תיחשב בעינינו להערכה מחמיאה – ושיש בו לא מעט יצירה הגותית-רוחנית מקורית.

השערים

יש אסופות מאמרים שעורכיהן קובעים מראש את השערים ומועידים מראש את הכותבים לשער זה או אחר. לא כך נהגנו. הפנייה לכל הכותבות והכותבים הייתה זהה. ציפינו שהתפיסות הנוגעות לליבת החינוך יהיו שונות, אבל בכוונה נמנענו מלהתוות מראש את כיווניהן, אפילו לא לעצמנו.

ואכן, כשהתקבלו המאמרים, שמחנו על הגיוון בהם והתלבטנו בשאלת סיווגם לקטגוריות שעל בסיסן נבנה את מערך פרקי הספר. אפשר היה לארגן את המאמרים בספר על פי אידיאולוגיות-על, או אסכולות של החינוך, על פי זרמים בפילוסופיה הביקורתית, או על-פי מיון זה או אחר של ערכים. חלוקה אפשרית אחרת היתה בין מאמרים בעלי גישה מדעית לבין מאמרים המבוססים בעיקרם על ניסיון כותביהם בשדה, או חלוקה על פי כתיבה פרוזאית "רגילה" לבין כתיבה "פואטית", או "אישית". יכולנו גם לסווג את המאמרים על פי הסוגיות החינוכיות שהן מעוררות, כמו: מטרות מול דרכי יישום בחינוך; ערכים, ערכיות ומוסריות; למידה וחוויה; טובת היחיד מול צרכי החברה; רציונליות, רגש ואמונה; נרטיבים וזהויות; אותנטיות ודוגמה אישית של המחנך.

לבסוף בחרנו בסיווג המאמרים בדרך אחרת: נוכח השאלה המונחת בבסיס הספר – מהי ליבת החינוך? מיינו את המאמרים על פי כיווני המענה שהם מציעים לשאלה הזאת. זיהינו שש קבוצות כאלה וקיבצנו אותם בששת שערי הספר. עם זאת, הניתוב של המאמרים לשערים איננו “מדעי" ואיננו תקף לגמרי. הקוראים ימצאו שמאמר מסוים, שאצלנו שייך לשער מסוים, יכול היה להימנות עם המאמרים שאוגדו בשער אחר. אמנם ביקשנו מהכותבות והכותבים להתמקד בגלעין, ביסוד אחד, אבל בתחום שאנו עוסקים בו היה ברור מראש שאין זה אפשרי באורח מוחלט. בקרב רבים, ליבת החינוך נתפסת כמורכבת, כרבת- ממדים, ואולי בדין כך. בכל מקרה, החלוקה לשערים שבחרנו בה נועדה לסייע לקוראים לראות בשלל המאמרים את התפיסות העיקריות העולות מהן.

קיבצנו את המאמרים בשישה שערים:

שער ראשון – חיפוש. במאמרים שבשער הזה נראה שהחינוך הוא מסע התר אחר כיוון, מצפן, הגדרה של ההוויה, משמעות והתעלות.

שער שני – התרחשות. ריכזנו כאן מאמרים הרואים את ההתרחשות החינוכית עצמה, המפגש בין המחנך והחניך, או בין המתחנך לעצמו, כעיקר החינוך. מושגים רווחים: לידה מחדש, התהוות, התפתחות התודעה והנפש, תהליך דינמי, התנסות, צמיחה, פרדוקס, פליאה, חקירה, יצירה, השתתפות, שייכות, מרחב הלמידה, דינמיקה בין-אישית, דיאלוג, שלהבת הלימוד.

שער שלישי – עצמיות. כאן מתבטאים המושגים: אהבת האדם, כבוד האדם, מימוש עצמי, עצמאות, אוטונומיה, דמוקרטיה, תודעה, ביקורתיות, יצירתיות, משמעותיות, בחירה, אותנטיות, “אניות".

שער רביעי – ערכים. בשער זה נמצא דיון בערכיות ובחינוך לערכים, עיסוק באידאולוגיות ובערכים מוגדרים, בהם חברתיים, הומניים ומוסריים, בירור של שאלות זהות מגדריות ולאומיות והבחנה בין חינוך לשימור לבין חינוך לתיקון חברתי.

שער חמישי – רוחניות. מושגים רווחים: קיומיות, רוחניות, חוויה, מיסטיות, קדושה, מסתורין, שלמות בין יסודות האדם והעולם.

שער שישי – תצפית. שלושת המאמרים בשער זה עוסקים בעצם הניסיון לזהות את ליבת החינוך, ויש בהם גם מעין מיפוי סינופטי של המושגים והאפשרויות מנקודת מבט היסטורית, פילוסופית ו"פואטית".

בעת עריכת הספר ליוותה אותנו מטפורה: כשם שמנסרה מפצלת את קרן השמש למרכיביה – צבעי הקשת – כך אפשר לראות בשערים שזיהינו התפצלויות של ליבת החינוך למגוון פניה. מהי ליבת החינוך? זו אולי תישאר מוצפנת מפנינו תמיד, או תהיה לעולם בגדר אידאה נכספת, ואנו נמשיך לחתור לגלות את הצופן שלה ולהתכוון אליה.

תודות

תודתנו נתונה בראש ובראשונה לכותבות ולכותבים על תרומתם, של כל אחת ואחד מהם, לאסופת המאמרים, ולא פחות מכך על ההיענות והסבלנות שגילו כלפינו ולעתים גם כלפי שגיונותינו.

תודה מיוחדת לד"ר יהודית שטיימן, העורכת הראשית וראש הוצאת הספרים של מכון מופ"ת, שכבר בשלב מוקדם זיהתה את החשיבות הייחודית הטמונה בפרויקט שלנו, ומשהגיעה ההכנה לבשלות אישרה מטעם המכון את הוצאתו לאור. לאורך הדרך למדנו מעצותיה והתחזקנו מהעידוד שהעניקה לנו.

תודתנו נתונה לאנשי המדע הנכבדים, פרופ' (אמריטוס) שלמה גיורא שהם מאוניברסיטת תל אביב, מהבולטים בין אנשי הרוח בישראל וחתן פרס ישראל בקרימינולוגיה לשנת 2003, ולפרופ' (אמריטוס) מרדכי ניסן, חוקר נודע בתחום הפסיכולוגיה של החינוך, לשעבר ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית והמנהל האקדמי של מכון מנדל למנהיגות בירושלים. שניהם נענו לפנייה של מכון מופ"ת ושימשו קוראים-מבקרים של קובץ המאמרים. למדנו מחוות הדעת שכתבו ומהערותיהם ונעזרנו בהן.

תודה לגב' עפרה פרי, עורכת הלשון של קובץ המאמרים, על מלאכת המחשבת שהפיקה בקפידה, על השיחות שקיימה עם כמה כותבים כדי להגיע בשיתוף עמם לשכלול מרבי של הטקסטים שלהם, ועל עצותיה לנו.

מיכל רובנר היא אמנית ישראלית מצטיינת נודעת, שיצירותיה מוצגות במיטב המוזאונים והתערוכות בעולם. מכיוון שמצאנו יסוד משותף ליצירותיה ולפרויקט הזה – חיפוש הליבה של האדם ושל האנושיות – פנינו אליה בבקשה להציג יצירה שלה על כריכת הספר. היא מצאה עניין רב ברעיון הספר ונענתה לבקשתנו ברצון וללא תמורה. תודתנו נתונה לה מקרב לב.

עיצוב הספר, פנים וחוץ, מוקפד היטב ויפה לעיניים המתבוננות והקוראות. הערכה ותודה מעמנו לגב' בלה טאובר, מנהלת מחלקת הגרפיקה במכון מופ"ת, על מלאכת האמנות שהשקיעה בו.

מקור השראה לנו בהעלאת הרעיון לאסופת מאמרים זו ולתהליך המורכב והרגיש בקידומה הוא התנועה להעצמת הרוח בחינוך, וזו הזדמנות להביע תודות לחברינו בה.

העורכים