לידה המתרחשת תמיד – קטעים ממאמרו של מוקי צור

אחד האירועים החינוכיים שעד היום איני יודע אם היה "מודע לעצמו" כאירוע מחנך, היה טקס הפרידה מבית הספר בזמן מלחמת העצמאות. אנחנו, ילדי ירושלים, שלא כילדים רבים אחרים בארץ, לא פונינו מבתינו למקום מבטחים בזמן המלחמה. במקומות רבים התנהל ויכוח סוער בשאלה אם יש לפנות את האוכלוסייה הבלתי לוחמת בזמן הקרבות. היו מקומות שהילדים הוצאו מהם תחת אש. בירושלים זה לא קרה. הילדים נשארו בעיר, אך לא בבית הספר. המורה שלנו כינסה אותנו ואמרה לנו כי מעתה לא יהיו עוד לימודים, כי יש מלחמה בעולם. היא איחלה לנו כל טוב ונתנה לכל אחד מאתנו מתנה: שקית ובה זרעי צנונית. "זרעו את הזרעים בגינה, יצמחו צנוניות וכך נתגבר על הרעב ונשבור את המצור על העיר".

שנים אני חושב על הפרידה ההיא של המורה מתלמידיה בימי מלחמה כאקט חינוכי חשוב. אנו היינו ילדים במלחמה וביקשו מאתנו לזרוע צנוניות. להיות אקטיביים, אך במעין תפילה אזרחית. מה מידת העזרה שהגישו הצנוניות ליישוב היהודי בירושלים אינני יודע. בגינתי הן לא כל כך צמחו, אך היה כאן מסר ברור של אחריות ובצדו הבחנה בין ילדים לבין חיילים. הייתה זו תגובה של מחנכים הרואים את צורכי הזמן, מכירים את עולם הילד, לא מורידים מסך אך גם לא מפילים אותו על הנפש במידת היכולת שלהם. היה פה מסר של דאגה ואכפתיות וגם מסירה מדויקת של מצב עניינים מפחיד, יחד עם לטיפה והצבעה על דרך, על קשר, וקריאה לעשייה.

ימים רבים אחרי הפרידה הזו נפגשתי באוטובוס עם הסופר אמנון שמוש. ידעתי שאני מכיר אותו אך לא ידעתי מנין. התחלנו לשוחח ולפתע נזכרתי: הוא היה נער בתקופת מלחמת העצמאות ונשלח על ידי תנועת הנוער לארגן את ילדי ירושלים לעבוד בגן הירק בעמק המצלבה. סיפור הצנונית קיבל חיזוק בלתי צפוי: התברר כי הוא היה ארוג יפה בתפיסה חינוכית כוללת יותר.

אירוע זה, והרבה אירועים אחרים שעברתי, לימדו אותי כי האמירה הפדגוגית איננה משוחררת מהאקוסטיקה של תקופה, מההיסטוריה שלה. המעשה החינוכי צריך להיות מודע לתנאים האקוסטיים הרוחשים מסביב, אך לא להיות רק הד להם. המחנך צריך לאותת לחניך כי שינויים כאלה בתנאים האקוסטיים יכולים להתרחש; עליו להיאבק לכך שחניכיו לא יהיו רק קורבנות של תנאי האקוסטיקה.

בתקופות שבהן נראה כי אידאולוגיות קולקטיביות חמורות סבר משתלטות על התנאים האקוסטיים, על המחנך לקרוא מבעד למסך ולהדגיש במעשה החינוכי נימה של זכות לחיפושים אישיים ואפילו של אנרכיה. לעומת זאת, בתקופה של אובדן מפתחות אידאולוגיים למצבים האנושיים, בתקופה של אובדן כיוון – על המחנך לגלות דווקא הקשרים רחבים ולהדגיש את ערכם של מעשים הנעשים על ידי ציבור ועל ידי חבורה, ולא להסתפק בהצהרות פסוודו-ליברליות, המניפות אל על את דגלי הבדידות בהמון. בתנאי אקוסטיקה של אובדן החירות יש לעורר לצורך ולאחריות להגן עליה. בהתפוררות היחד, בעת שהשפה המשותפת אובדת בכאוס תרבותי ומוטל ספק בדיאלוג הבין-אנושי – יש לעודד הידברות, לחפש את הבריתות הבין-אנושיות הרוקמות את היחד, ולגבש תנאים לעשייה משותפת. בתנאים אקוסטיים שמאפשרים ליחד להישמע בחוזקה, לעומת זאת, יש לערער על סמכותו ולגלות את עצמיותו של היחיד. המחנך צריך להיאבק תמיד מול קונפורמיות ומול יחידיות מתנשאת, לעמוד מול גלי סמכותיות ואנרכיה.

 ***

רעיון החינוך הוא לדעתי מתן אמון בהתחלות. שלא כמו האמונה של תורות רבות, שהמוות והסופניות הם המעצבים את התרבות האנושית ואת ההכנה של האדם לתפקידיו, אני חושב שהמחנך שאני מדבר עליו צריך לראות עצמו תמיד בהתחלה, בלידה המתרחשת תמיד. זוהי תקווה מתמדת, כי היא מעמידה במרכז את הזכות להתחיל.

גם כאשר האדם מעמיס על עצמו ועל חניכיו משא תרבותי כבד, הוא צריך להיות קשוב להתחלות. ככזה, גם כשהוא צבר ניסיון וידע הוא מחויב להקשיב ולכבד את הילדיות שבו, המאפשרת לו לבחון כל תרבות כסיפור, כהתחלה חדשה, כל סיטואציה של תלות כהזדמנות לביטוי אוהב של קשר הדדי, המחייב עמדה מוסרית של שוויון ערך, כל התחלה כמעשה של ברית ראשונית.

המחנך מביא לחניכיו תביעה, כי הירושה שהוא מעניק להם לא תהיה מחסום לדמיון של אפשרות התיקון האנושי; שהיא תהיה מסר של אמון התובע אחריות, של אהבה שאינה עיוורת ואינה קנאית, של לימוד הנותן אמון בפסיעה אל הלא ידוע.

מודעות פרסומת