מהי ליבת החינוך? – דברים מאת פרופ' דן ענבר

דברים שפרופ' (אמריטוס) דן ענבר נשא ביום העיון "רוח האדם בחינוך", שנערך במכון מופ"ת ב-24 ביוני 2012, במסגרת השקת הספר: "חינוך – מהות ורוח"

הדברים התפרסמו לראשונה בבטאון מכון מופ"ת מס' 49

"מכובדיי,

לפני שאתחיל בדבריי אני נזכר בבדיחה ישנה על מרצה שפתח את דבריו באומרו: לפני שאפתח בדבריי אני רוצה לומר משהו חשוב…

אני באמת רוצה להקדים ולומר, שלכבוד הוא לי להשתתף בהשקת הספר "חינוך – מהות ורוח", ספר, שהוא מעין סל פירות טרי, המכיל מכל טוב המחשבה החינוכית בישראל.

אתייחס בדבריי לשלושה נושאים: אגע בשאלה מהי ליבת החינוך; אסקור את הספר המעניין שערכו שייקה ועמיר, ואתבונן ברוח לגווניה השונים.

על הליבה

הלימודים בבית הספר מאופיינים בשני סוגי תהליכים דיאלקטיים: הסוג הראשון הוא הדיאלקטיקה המשוקעת במהות תהליך הלמידה, כשהלומד עובר ממצב של "לא יודע" ל"יודע", ואחר כך ל"יודע שלא יודע", וחוזר חלילה במסלול ספירלי. הסוג השני: דיאלקטיקה הנעוצה בתוצרי הלמידה ותורמת לגיבושה של זהות קולקטיבית ובו-בזמן תורמת לפיתוח הייחודיות של כל לומד ולומדת. עם זאת, חברה השואפת חיים איננה יכולה להסתפק בתוצר כפול זה. היא זקוקה למערכת חינוכית המשלבת שלושה כיווני מאמץ סימולטניים: ראשית, השקעה בהקניית מקצועות "הישרדות" – אלה הדרושים לפיתוח של חברה מייצרת, בת-קיימא, בעולם התחרותי המודרני. שנית, הרחבת אופק הלמידה אל "המרחב האסתטי", אל חדוות היצירה שיש בלמידה כאשר היא ניצבת כמטרה לעצמה. חברה ללא "מרחב אסתטי" עשויה להיות חברה מייצרת, אך לעולם לא תהיה חברה יוצרת. ושלישית, מחויבות ליצירת לכידות חברתית על ידי הפנמתה של זהות קולקטיבית.

ריבוי מקצועות ה"הישרדות" ושפע המקצועות ה"אסתטיים" המאפשרים בחירה, לצד המורכבות של חברה רב-תרבותית המכירה בזכות לשימור הזהות הקהילתית, מעמידים בפני מערכת החינוך אתגר עצום. בו-בזמן עליה להבטיח את לימוד מקצועות ה"הישרדות", להבטיח את הכרת  "המרחב האסתטי", להבטיח את ההתפתחות הייחודית של כל ילד וילדה ולהבטיח את הפנמתם של הערכים המגבשים זהות קולקטיבית, תוך כדי איתור נקודות החיבור שבין הזהות הקולקטיבית לבין הזהות התרבותית הייחודית לכל מגזר בחברה. ההתמודדות עם האתגר הזה היא המניע לרעיון הליבה בחינוך.

הליבה בחינוך מחייבת את קיומו של מקבץ לימודי וערכי, המשותף לכל המערכת החינוכית. עם זאת, חובת הלימוד של מקבץ זה נתפסת כאיום על חופש הבחירה ופגיעה בזהות הקהילתית. ואכן, רעיון הליבה החינוכית הפך לסמל של אַ יל הנוגח בחומות החופש ובַזכות לזהות קהילתית (במציאות הישראלית – הזהות המגזרית). כל המבקש לעגן את הליבה החינוכית בחוק נתפס כמאיים על החופש ולעתים גם על עצם הקיום המגזרי.

"מלחמת הליבה" הפכה לתופעה חברתית. עד כה התהליך של גיבוש ליבה חינוכית החל מ"למעלה" – מקובעי המדיניות החינוכית. ייתכן שצריך לפעול בכיוון ההפוך ולהתחיל מ"למטה" – מאנשי החינוך העושים במלאכה בפועל, כאשר לכל מגזר בישראל הזדמנות לנסח מנקודת מבטו את עקרונות הליבה ותכניה, והליבה תתעצב מתוך העקרונות והערכים המשותפים לכול. עם זאת, יש מקום לחשוש, שמהלך כזה יזרז את תהליכי היחלשותו של החינוך הממלכתי. פרויקט הליבה שיזם מכון ון ליר בירושלים מראה שאפשר לחשוף מרכיבים של מכנה משותף, ושהוא עשוי לשמש מקור לתקווה ולהשראה לכל מי ששואף לקיים ולטפח את חוסנה של החברה בישראל. בעזרת רצון טוב של כל השותפים לתהליך, בזהירות ובאורך רוח, אפשר לגבש ליבה חינוכית משותפת לכל ילדי ישראל. אם לא כן, ייתכן שלא יהיה מנוס מחקיקה, וזאת, לא על מנת לאכוף ליבה אחידה לכל המגזרים, אלא כדי להבטיח את המשך קיומו של החינוך הממלכתי-כללי בישראל.

הספר חינוך – מהות ורוח

הספר שלפנינו עולה קומה בדיון; הוא איננו עוסק בשאלה אילו מקצועות ליבה אנו צריכים, אלא שואל על מהות הליבה. הוא שואל על שכבת העומק של החינוך, על הרוחניות שבו. הוא אינו מחפש את מקבץ תוכני הליבה, אלא שואף להבין את לב החינוך. ואכן, הספר חושף בפנינו את הרב-גוניות של עולם החינוך ואת משמעויות הליבה. אשתדל לחשוף מעט מהעושר הרב-גוֹני הזה, לא על-פי סדר הופעת המאמרים בספר, וגם לא על-פי שמות הפרקים שבספר, שהפשרה המושגית ניכרת בהם. אעבור ביעף על שפע הרעיונות כפי שהם התארגנו אצלי בראש כאשר קראתי את הספר.

המשפטים שלהלן מורכבים מהרעיונות השונים המועלים בספר. למען שטף הקריאה לא אזכיר בכל פעם מנַ יִ ן הרעיון, אך אולי אתן איתות קטן לסמֵ ן שעברנו למאמר אחר, ויש לנו מקבץ מרשים של לא פחות מ-38 מאמרים, לא כולל ההקדמה.

יש הרואים בליבה של החינוך את ממד הרוח, את נפש החינוך, ויש המדגישים מנקודת מבט חברתית שהליבה היא הלמידה עצמה, היא היציאה מהאין אל החינוך שכנגד, כפי שאנו מוצאים במאמרו המפעים של אילן גור זאב ז"ל.

יש הרואים את נִ שמת אפו של החינוך במורה החוקר, במורה האותנטי התָ ר אחר סקרנות, חקירה ופליאה, או בלשונו של מורי ורבי פרופ' משה כספי – פס"ח – פליאה, סקרנות, חקרנות. ויש הקוראים להתכוונות אל הילד, כאשר הילד עצמו הוא הציר המרכזי שעליו מושתת תהליך החינוך.

יש הרואים בליבת החינוך תורת חיים המתבטאת במרחב הלמידה הפעיל, ויש הרואים את הליבה כמסע חיים המונע על ידי הרוח, או את המרחב הרוחני המונע על ידי פרדוקסים, את הדיאלוג הפותח את "המרחב התלת-ממדי", את המרחב נושא הסתירות. לפיכך ליבה, כל ליבה, אינה בבחינת תורה מסיני, היא חייבת בהתחדשות תרבותית הנגזרת מדמוקרטיזציה של הידע וחופש הפרשנות.

יש הרואים בליבה התרחשות בתנאי אקוסטיקה חינוכית, ויש הרואים בה הזדמנות לגעת בנשגב. יש הרואים במהות החינוך שלהבת צומחת, או הצתת הניצוץ שבאדם, ויש הרואים בה את האהבה ויש מי המדגיש דווקא את המתח שבין אהבה וחירות, או בלשון פילוסופית יותר, את הדיאלקטיקה המתמדת בין עצמאות ותלות.

גם אם אין לנו תשובה לשאלת משמעות החיים, יש הרואים בחינוך ההומניסטי תהליך משמעותי לחיים. תהליך הכרחי של חתירה למהות הרוח באמצעות החינוך ההומניסטי.

ההומניזם נתפס כאן במשמעותו הכפולה, גם כדרך חינוכית, כשיטת חינוך, אך גם כראייתו כערך חינוכי מרכזי, כמטרה חינוכית, כאשר ברקע מהדהדים דבריו של פרופ' צבי לם ז"ל, שלשיטתו ההומניזם גם הוא אידאולוגיה.

יש שרואים בחינוך את המנוף לאידאולוגיות חברתיות, וכמובן שלא נפקד מקומם של ערכי השוויון והצדק החברתי בקביעת מטרות חינוכיות ובשאיפה לשלמות החינוך.

האם הכתיבה רבת-ההיקף שבספר, כתיבה שקטה הקוראת בקול גדול, אינה רק משחק באוטופיה? גם עם שאלה זו מתמודד הספר. אפילו אנו מבטאים אוטופיה, אל לנו להרים ידיים, כי יש הרואים בחינוך לאוטופיה אידאולוגיה חינוכית של תיקון חברתי, בתנאי שיהיה מבוסס על תנועת המוסר או על התפיסה האתית. כלומר, שליבת החינוך תהיה מושתתת לא רק על המועיל אלא גם ובעיקר, על היפה, על הטוב ועל הנכון.

השאיפה לשלמות מחזירה אותנו אל האדם השלם, שהוא יותר מסך כל מרכיביו. ובין מרכיביו הייחודיים נמצאת האינטליגנציה על סוגיה השונים, האינטליגנציה הלשונית, המתמטית, החברתית, הרגשית וגו', ואל האינטליגנציות המרובות המוכרות זה מכבר נוספת הקריאה להעמיד במוקד הספקטרום החינוכי את האינטליגנציה הרוחנית.

במקביל, יש היוצאים מנקודת מוצא שהחינוך נמצא בתוכנו, הוא חלק מהטבע שלנו, הן הביולוגי והן הרוחני, ויש לו עוצמת התפתחות אימננטית רבת-כיוונים. אך החינוך הבית-ספרי, החינוך המאורגן איננו תופעת טבע ניטרלית, אלא מערך מושגים ופעולות מכווני מטרה, ובהם מטרות חברתיות שאינן נגזרות בהכרח ממהות החינוך. האם הקריאה להעצמת הרוח בחינוך היא מטרת-על חינוכית נוספת, או שהיא זעקה אל המהות הכל-כך חמקמקה ואניגמטית – רוח האדם. ניתן לסכם בהיגד, שמהספר נושבת רוח המקיפה כותבים רבים שקובצו מרוחות הספקטרום החינוכי, שהמכנה המשותף שלהם הוא התפיסה, שהרוח היא נשמת אפו של החינוך.

הרוח

שייקה תדמור כותב שרוחניות הוא מושג-על. אז מה זאת רוח? בואו ונביט יחד על הרוח.

הרוח מופיעה בתנ"ך בפעם הראשונה בפסוק הראשון: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".

איזו רוח זאת?

האם שמתם לב שרק בשפה העברית המילה רוח מייצגת גם את ה- SPIRIT – את הנשמה, גם את ה-WIND – את משב האוויר, וגם את ה-DIRECTION – את הכיוון?

ניתן לראות זאת בתיאור המופלא בספר יחזקאל פרק ל"ז, פסוקים ג–י:

"ויאמר אלי: הנבּ א על העצמות האלה ואמרת אליהם: העצמות היבשות! שמעו דבר יהוה! כה אמר אדני יהוה לעצמות האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים, והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור, ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני יהוה. וניבאתי כאשר צוּ וֵ יתי, ויהי קול כהינבאי, והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח אין בהם. ויאמר אלי: הינבא אל הרוח, הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח: כה אמר אדוני אלוהים: מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו. והינבאתי כאשר ציווני, ותבוא בהם הרוח ויחיו. ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד."

אני מפקפק אם יש בשפה העברית עוד מילה שהיא רבת-משמעויות כמו הרוח. מילה הנסמכת וסומכת וסופחת שפע בלתי-נדלה של מובנים ומשמעויות.

בפילוסופיה למשל, רוח היא היסוד הבלתי-פיזי בעולם. והפילוסוף הוא איש רוח, הוגה הדעות, לעתים גם בעל שאר רוח, המשקף אצילות של מחשבה. אך אם אין לאדם דעה מוצקה משלו, הרי הוא הולך אל אשר יהיה שם הרוח.

ומי יימנה ויספור רוחות בעולם שצריך לזכור בן אדם? יש רוח צוות ורוח חיה, יש רוח עוועים ורוח רעה, יש רוח זלעפות ורוח תזזית, אך יש גם רוח קלה וישנו השילוב הנפלא של רוח חרישית. יש לנו רוח רפאים, הבל רוח, רעות רוח ורוח שטות. יש לנו גם נחת רוח, קור רוח ולידו גם קורת רוח, ומיד גם מורת רוח. וכאשר דעתו של אדם שונה מאחרים נאמר – הייתה עמו רוח אחרת.

השמתם לב באיזה מהירות אנו עוברים ממצב צבירה אחד לאחר? ממצב של השיב את רוחו למצב שבו שבה אליו רוחו? נכון, יש גם אורך רוח וקוצר רוח, ואני כמעט מסיים… אך לצערנו, יש גם גסות רוח, חמת רוח וחולה רוח. וגם – לכל הרוחות, אם לא תיפח רוחו שתיכנס הרוח באבי אביו.

יש לנו כלי רוח ומדעי הרוח, וכאשר אנחנו עושים רוח איננו רק מנפנפים במנגל. ישנו מצב הרוח וגם – יש לנו פשוט מצב רוח. וכאשר אנו שואלים "לאן נושבת הרוח?" האם אנחנו רוצים לדעת איך לכוון את המפרש, או שאנחנו רוצים לדעת מה מקובל ורווח בשעה זו? מהו ה"צייטגייסט"?

אני חושב שהקריאה להעצמת הרוח בחינוך, לראות בחינוך את מהות הרוח, היא אכן קריאה בעִ תה, ואינני רוצה לרפות את רוחנו. ברוח הדברים האלה, לפי רוחי, שלא ברוח גבוהה, המשקפת יהירות, אלא ברוח נמוכה המשקפת צניעות, או פשוט ברוח טובה, אני משתדל שרוחי לא תישבר מרוב הלכי הרוח שאני זורה לכל רוח. אני מקווה שכולנו נצליח, ושלא תישא הרוח את דברינו, שלא נשמש ככוסות רוח ושלא נהיה בבחינת "נשיאים ורוח וגשם אין". האם אכן נצליח? לא נחה עליי רוח הנבואה, ואינני יודע. אך אני מקווה שנמשול ברוחנו ושלא תעבור רוח רעה בינינו."

מודעות פרסומת

הקדמה לספר חינוך – מהות ורוח

הרעיון

בעשורים האחרונים הצטמצמו מאוד המחקר וההגות בשאלות של ליבת החינוך. כך באקדמיה ובמוסדות להכשרת מורים, כך במשרד החינוך ובמערכת החינוך בכללה. שפע הפרסומים בנושאי חינוך מוקדשים רובם ככולם ליסודות חשובים של החינוך  תחומי הדעת, דידקטיקה, ניהול כיתה, מנהיגות חינוכית, חינוך מיוחד, תכניות מניעה ועוד. על עצם הוויית החינוך, חווית התהליך החינוכי ומטרותיו העליונות נמצא ספרות מעטה.

כוונת היוזמה שלנו היא להחזיר עטרה ליושנה ולשוב לעיסוק במהות החינוך, באותה שכבת עומק שמתחת ליסודות החינוך, או – על פי דימויים ציוריים אחרים – בציר המרכזי שלו, שממנו נגזרים ואליו מכוונים יסודות אלו, או באותה השכבה העילית, הספירה הרוחנית שלו. קובץ המאמרים נועד אפוא להשפיע על השיח הציבורי והחינוכי ולהטותו לשאלות היסוד של החינוך – לתכליתו העליונה, לייעודו רחוק-הטווח, לחזונו.

במאמרך התייחס/י נא אפוא לליבת החינוך – מהו הגלעין של החינוך, מהן תכליותיו המתנות את מטרותיו, מהם יעדיו "הגבוהים", מה מצוי באותה שכבת עומק של החינוך, מהי רוחניות בחינוך.

כך פנינו אל הכותבות והכותבים בספר, והדברים, הלקוחים מתוך מכתב הפנייה שלנו, מבטאים את ההיגיון ואת הרעיון של הספר. נוסיף על כך, שהספר נועד בראש ובראשונה לשמש את ההוראה-למידה בהכשרת מורים, אבל הוא מכוון גם לציבור בכללו, המתעניין בחינוך וחרד לטיבו ולאיכותו.

בכוונת מכוון חיפשנו מלכתחילה את השותפות והשותפים לספר מתוך מעגלים שונים. הגענו אפוא למרצים ולחוקרים במוסדות הגבוהים להשכלה, באוניברסיטאות ובמכללות האקדמיות לחינוך, למנהיגי חינוך, לאנשי רוח ולמורים בעלי השראה בשדה. כך התרכזו אצלנו מאמרים מגוונים, מזוויות ראייה ומתחומי עשייה שונים, המעשירים את החשיבה על מהות החינוך ואת חזונות החינוך. בקשתנו התמלאה מלוא חופניים.

החוויה

הכנת הספר כשלעצמה הייתה בעבורנו חוויה עמוקה. נעז לומר כי גם בעבור רבים מן הכותבים. אלה, רובם ותיקים ובעלי ידע עצום וסמכות מוכרת בתחום החינוך, וכבר הוציאו מתחת ידיהם מאמרים לרוב. בכל זאת, כשהפנימו את בקשתנו, שיתרכזו במהות החינוך, בליבת החינוך – בשאלה: “מהו חינוך?" – לא מעטים מהם נבוכו ואף הביעו מצוקה מסוימת. נטייתם הראשונית הייתה הסתופפות בפלח הדעת שהוא התמחותם המקצועית, בדברים שכבר פרסמו. אט-אט התרככו, התרצו וראו בזה אתגר.

המבוכה שהכותבות והכותבים אותתו בתחילת התהליך היא עצמה מעידה שהעיסוק בנושא שבחרנו לספר – רובד המהות החינוכית, ההוויה החינוכית – ראוי, נכון והכרחי. התעלמות ממנו, או עקיפתו, נוטלות מן החינוך את כיוונו ואת מצפונו. אין פלא אפוא על כך שדחקנו במלומדים ובמחנכים מן המעלה הראשונה להשקיע מחשבה מעין-בראשיתית בשאלות יסוד של החינוך. בהתייחסות ראשונה התשובות עליהן נראות ידועות ופשוטות, אך עד מהרה מבין כל מי שנחשף אליהן שהן תובעניות מאוד ומחייבות בירור מעמיק, אינטלקטואלי ונפשי כאחת.

מתוך הכרה בגודל האתגר, ובכוחו של דיאלוג לסייע בהתמודדות עמו, קבענו עיקרון לעבודתנו: לא הסתפקנו בפנייה אל הכותבות והכותבים בדוא"ל או בטלפון, אלא קיימנו פגישות פנים-אל-פנים עמם, ארוכות-משך. במקרים לא מעטים שבנו ונפגשנו עמם בעקבות טיוטות ששלחו אלינו. הדיאלוגים היו פוריים ובעלי ערך חינוכי בפני עצמו, וניתן היה להפיק מהם טקסטים מרתקים. היו בהן התפלספות, התנצחות, חשיפת התלבטויות, תיאורי התנסויות. נוצרה קירבה אידאית ורגשית. הועמקו ידידויות ותיקות, נוצרו קשרים אישיים חדשים. עוד לפני שהמאמרים נערכו ועשו את דרכם לדפוס, אנחנו כבר זכינו בזכות גדולה: היכרות וידידות בין הכותבות והכותבים לבינינו.

העבודה המשותפת שלנו היא סיפור בפני עצמו. שנינו ילידי הארץ, שייכים לאותה השכבה החברתית-תרבותית, אבל הפרש הגילים בינינו הוא כשנות דור. הביוגרפיות שלנו, ובהן דרכי החיים והקיום, רחוקות מאוד זו מזו. לכל אחד מאתנו השקפת עולם מגובשת, שעוצבה בהתנסויות קיום שונות.

באורח מפתיע, בשנת 2009 נוצר קשר בינינו. נפגשנו, שוחחנו, התכתבנו רבות. מצאנו עניין זה בתפיסותיו ובמושגיו של זה. עד מהרה גילינו, שחרף היסודות השונים המרכיבים את תפיסותינו, התכוונותנו זהה. בחודש מאי באותה השנה חברנו יחד למפעל משותף: בשיתוף עם קבוצת אנשי חינוך ואקדמיה הקמנו את התנועה להעצמת הרוח בחינוך.

מטרתה של התנועה הוא להטות את השיח החינוכי למשמעות, לחוויה ולממד הרוח בחינוך. על פי תפיסתנו אותו, המושג "ממד הרוח" רחב ואפשר שיכללו בו חינוך למותר האדם, להתעלות, לשלמות האדם, לרגישות, לעצמיות, לתודעה, לחיפוש פשר ומשמעות, לאותנטיות, להומניות, לערכיות, לזיקה לנשגב ועוד. המכנה המשותף לכל אלה הוא חינוך הנוגע בספירה העילית של האדם, בצרכיו העליונים, במהותו האנושית ובשאלות קיומו כאדם וכחלק מהחברה האנושית ומכלל הבריאה.

כמו בנושאים הקשורים בתנועה, כך גם בנושאים הקשורים בספר התקיים בינינו דיאלוג תוסס, והיו בו גם מחלוקות. לכאורה, דיאלוג כזה איננו אלא אמצעי לקידום המטרה. ואולם אנחנו חשנו, שמתהליך הכנת הספר שנינו יצא מורווחים – בהעמקה ובשכלול של היסוד הזה שבנו.

אפשר להניח, שכל אחד מאתנו יכול היה לבדו להיות עורך של ספר כגון זה – אך רק כגון זה, לא של הספר המסוים הזה. אנחנו חושבים שהעובדה שכל אחד מאתנו בא מרקע שונה תרמה לחידוד הראייה והתובנות המשותפות שלנו ולהשבחת ההחלטות הרבות שקיבלנו – עקרוניות וספציפיות – בעניין הספר. מן הבחינה הזאת, תקוותנו היא, שהוא חורג מהיותו ספר מקצועי בתחום מחשבת החינוך – אף שהגדרה כזאת כשלעצמה תיחשב בעינינו להערכה מחמיאה – ושיש בו לא מעט יצירה הגותית-רוחנית מקורית.

השערים

יש אסופות מאמרים שעורכיהן קובעים מראש את השערים ומועידים מראש את הכותבים לשער זה או אחר. לא כך נהגנו. הפנייה לכל הכותבות והכותבים הייתה זהה. ציפינו שהתפיסות הנוגעות לליבת החינוך יהיו שונות, אבל בכוונה נמנענו מלהתוות מראש את כיווניהן, אפילו לא לעצמנו.

ואכן, כשהתקבלו המאמרים, שמחנו על הגיוון בהם והתלבטנו בשאלת סיווגם לקטגוריות שעל בסיסן נבנה את מערך פרקי הספר. אפשר היה לארגן את המאמרים בספר על פי אידיאולוגיות-על, או אסכולות של החינוך, על פי זרמים בפילוסופיה הביקורתית, או על-פי מיון זה או אחר של ערכים. חלוקה אפשרית אחרת היתה בין מאמרים בעלי גישה מדעית לבין מאמרים המבוססים בעיקרם על ניסיון כותביהם בשדה, או חלוקה על פי כתיבה פרוזאית "רגילה" לבין כתיבה "פואטית", או "אישית". יכולנו גם לסווג את המאמרים על פי הסוגיות החינוכיות שהן מעוררות, כמו: מטרות מול דרכי יישום בחינוך; ערכים, ערכיות ומוסריות; למידה וחוויה; טובת היחיד מול צרכי החברה; רציונליות, רגש ואמונה; נרטיבים וזהויות; אותנטיות ודוגמה אישית של המחנך.

לבסוף בחרנו בסיווג המאמרים בדרך אחרת: נוכח השאלה המונחת בבסיס הספר – מהי ליבת החינוך? מיינו את המאמרים על פי כיווני המענה שהם מציעים לשאלה הזאת. זיהינו שש קבוצות כאלה וקיבצנו אותם בששת שערי הספר. עם זאת, הניתוב של המאמרים לשערים איננו “מדעי" ואיננו תקף לגמרי. הקוראים ימצאו שמאמר מסוים, שאצלנו שייך לשער מסוים, יכול היה להימנות עם המאמרים שאוגדו בשער אחר. אמנם ביקשנו מהכותבות והכותבים להתמקד בגלעין, ביסוד אחד, אבל בתחום שאנו עוסקים בו היה ברור מראש שאין זה אפשרי באורח מוחלט. בקרב רבים, ליבת החינוך נתפסת כמורכבת, כרבת- ממדים, ואולי בדין כך. בכל מקרה, החלוקה לשערים שבחרנו בה נועדה לסייע לקוראים לראות בשלל המאמרים את התפיסות העיקריות העולות מהן.

קיבצנו את המאמרים בשישה שערים:

שער ראשון – חיפוש. במאמרים שבשער הזה נראה שהחינוך הוא מסע התר אחר כיוון, מצפן, הגדרה של ההוויה, משמעות והתעלות.

שער שני – התרחשות. ריכזנו כאן מאמרים הרואים את ההתרחשות החינוכית עצמה, המפגש בין המחנך והחניך, או בין המתחנך לעצמו, כעיקר החינוך. מושגים רווחים: לידה מחדש, התהוות, התפתחות התודעה והנפש, תהליך דינמי, התנסות, צמיחה, פרדוקס, פליאה, חקירה, יצירה, השתתפות, שייכות, מרחב הלמידה, דינמיקה בין-אישית, דיאלוג, שלהבת הלימוד.

שער שלישי – עצמיות. כאן מתבטאים המושגים: אהבת האדם, כבוד האדם, מימוש עצמי, עצמאות, אוטונומיה, דמוקרטיה, תודעה, ביקורתיות, יצירתיות, משמעותיות, בחירה, אותנטיות, “אניות".

שער רביעי – ערכים. בשער זה נמצא דיון בערכיות ובחינוך לערכים, עיסוק באידאולוגיות ובערכים מוגדרים, בהם חברתיים, הומניים ומוסריים, בירור של שאלות זהות מגדריות ולאומיות והבחנה בין חינוך לשימור לבין חינוך לתיקון חברתי.

שער חמישי – רוחניות. מושגים רווחים: קיומיות, רוחניות, חוויה, מיסטיות, קדושה, מסתורין, שלמות בין יסודות האדם והעולם.

שער שישי – תצפית. שלושת המאמרים בשער זה עוסקים בעצם הניסיון לזהות את ליבת החינוך, ויש בהם גם מעין מיפוי סינופטי של המושגים והאפשרויות מנקודת מבט היסטורית, פילוסופית ו"פואטית".

בעת עריכת הספר ליוותה אותנו מטפורה: כשם שמנסרה מפצלת את קרן השמש למרכיביה – צבעי הקשת – כך אפשר לראות בשערים שזיהינו התפצלויות של ליבת החינוך למגוון פניה. מהי ליבת החינוך? זו אולי תישאר מוצפנת מפנינו תמיד, או תהיה לעולם בגדר אידאה נכספת, ואנו נמשיך לחתור לגלות את הצופן שלה ולהתכוון אליה.

תודות

תודתנו נתונה בראש ובראשונה לכותבות ולכותבים על תרומתם, של כל אחת ואחד מהם, לאסופת המאמרים, ולא פחות מכך על ההיענות והסבלנות שגילו כלפינו ולעתים גם כלפי שגיונותינו.

תודה מיוחדת לד"ר יהודית שטיימן, העורכת הראשית וראש הוצאת הספרים של מכון מופ"ת, שכבר בשלב מוקדם זיהתה את החשיבות הייחודית הטמונה בפרויקט שלנו, ומשהגיעה ההכנה לבשלות אישרה מטעם המכון את הוצאתו לאור. לאורך הדרך למדנו מעצותיה והתחזקנו מהעידוד שהעניקה לנו.

תודתנו נתונה לאנשי המדע הנכבדים, פרופ' (אמריטוס) שלמה גיורא שהם מאוניברסיטת תל אביב, מהבולטים בין אנשי הרוח בישראל וחתן פרס ישראל בקרימינולוגיה לשנת 2003, ולפרופ' (אמריטוס) מרדכי ניסן, חוקר נודע בתחום הפסיכולוגיה של החינוך, לשעבר ראש בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית והמנהל האקדמי של מכון מנדל למנהיגות בירושלים. שניהם נענו לפנייה של מכון מופ"ת ושימשו קוראים-מבקרים של קובץ המאמרים. למדנו מחוות הדעת שכתבו ומהערותיהם ונעזרנו בהן.

תודה לגב' עפרה פרי, עורכת הלשון של קובץ המאמרים, על מלאכת המחשבת שהפיקה בקפידה, על השיחות שקיימה עם כמה כותבים כדי להגיע בשיתוף עמם לשכלול מרבי של הטקסטים שלהם, ועל עצותיה לנו.

מיכל רובנר היא אמנית ישראלית מצטיינת נודעת, שיצירותיה מוצגות במיטב המוזאונים והתערוכות בעולם. מכיוון שמצאנו יסוד משותף ליצירותיה ולפרויקט הזה – חיפוש הליבה של האדם ושל האנושיות – פנינו אליה בבקשה להציג יצירה שלה על כריכת הספר. היא מצאה עניין רב ברעיון הספר ונענתה לבקשתנו ברצון וללא תמורה. תודתנו נתונה לה מקרב לב.

עיצוב הספר, פנים וחוץ, מוקפד היטב ויפה לעיניים המתבוננות והקוראות. הערכה ותודה מעמנו לגב' בלה טאובר, מנהלת מחלקת הגרפיקה במכון מופ"ת, על מלאכת האמנות שהשקיעה בו.

מקור השראה לנו בהעלאת הרעיון לאסופת מאמרים זו ולתהליך המורכב והרגיש בקידומה הוא התנועה להעצמת הרוח בחינוך, וזו הזדמנות להביע תודות לחברינו בה.

העורכים