חינוך לשוויון מגדרי ולאומי – פתיחת מאמרה של פרופ' ח'אולה אבו-בקר

אבו בכר ח'אולה1פרופ' ח'אולה אבו-בקר היא בעלת תואר דוקטור בטיפול משפחתי ומרצה במכללה האקדמית עמק יזרעאל ובמכללת אלקאסמי (מרכזת נושא מגדר וחברה). היא כותבת על בריאות הנפש, חינוך, מגדר, המשפחה והחברה הפלסטינית וקשריהן עם מדינת ישראל, ובין ספריה – "בדרך לא סלולה: נשים ערביות כמנהיגות פוליטיות בישראל" ו"הדור הזקוף". מאמרה בספר עוסק בשאלה "מהי ליבת החינוך?" מנקודת מבטה של אשת חינוך ערבייה בישראל. כאן מובא חלקו הפותח:

"אחת המטרות החשובות של החינוך היא עיצוב אדם שיתפקד באופן תקין ופעיל בעתיד. בהיותי בת של מיעוט לאומי בתוך המדינה שלי ואישה בתוך החברה הפטריארכאלית שלי, אלה הם שני הגורמים בעלי ההשפעה הרבה ביותר על הווי החיים שלי, והם משמשים אבני הדרך בחזוני על מערכת חינוך עתידנית בישראל. המטרה המרכזית שאני מציבה באמצעות תהליך החינוך לאוכלוסייה הפלסטינית בישראל היא עיצוב אדם שיפנים את ערכי השוויון הלאומי והמגדרי כשני עקרונות שווי-ערך ובלתי ניתנים להפרדה. דרישה זו חשובה במיוחד לחברה שלי, המאופיינת כחברה במעבר וכחברה שמדינתה רואה בה מיעוט חשוד. החזון שלי הוא לשחבר חברה פלסטינית בתוך ישראל, היכולה לשלב במישור המגדרי – באופן אקלקטי, יעיל ורגיש – את עקרונות השוויון המגדרי המאפיינים את המודרנה עם ערכים מסורתיים שאינם פוגעים בזכויות אדם. ובמישור הלאומי לייצור חברה שתצליח לממש את עקרונות השוויוניות הלאומית שלה בדומה לשוויוניות הלאומית הציונית, מבלי לפגוע בחוקי המדינה (רבינוביץ ואבו בקר, 2002). חזון זה יוכל להתממש אחרי שמערכת החינוך תאמץ את שני העקרונות ותפעיל אותם בו-זמנית החל מבתי הספר היסודיים בישראל, תוך כדי יישום דרכי הוראה וחשיבה ביקורתיות.

המציאות העכשווית של הפלסטינים אזרחי ישראל איננה מאפשרת להפריד בין שני סוגי השוויון. נכון יהיה לדון בשני סוגי הקיפוח כשני צדדים של אותו המטבע בעת הדיון בשוויון פוליטי, חברתי, תרבותי, לאומי, אתני, מעמדי, כלכלי, תעסוקתי, ביטחוני ודתי. ההפרדה בין שוויון לאומי לשוויון מגדרי היא מלאכותית. קיים דמיון רב בין הדרכים שהמדינה והחברה הפלסטינית בתוך ישראל מאמצות הפרדה כזאת כמדיניות, שהרי בעוד מוסדות שונים במדינה קוראים להפעלת שוויון מגדרי בחברה הפלסטינית כאחת הדרישות לזכויות האזרח ולצדק חברתי, הם עצמם "משדרים" שכל עוד המצב הביטחוני והפוליטי במזרח התיכון אינו יציב, הקרקע עדיין אינה מתאימה לשוויון אזרחי של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל. זו מצדה קוראת לשוויון אזרחי מיידי ולמדיניות של צדק חברתי כלפיה. בד בבד, אותה אוכלוסייה סבורה שכל עוד המצב הביטחוני והפוליטי אינו יציב, הקרקע עדיין אינה מתאימה לשוויון מגדרי.

כאשר קבוצה מסוימת קובעת לקבוצה אחרת את הגבולות של הזכויות ושל השוויון והרווחה, מופעל מנגנון של שליטה ושל דיכוי. כך, מדינת ישראל מדכאת את הפלסטינים, והם בתורם מדכאים את הנשים. וכשקיים מצב של שימוש בררני בערכי דמוקרטיה, הדבר מצביע על אימוץ הדמוקרטיה כאסטרטגיה ולא כאידאולוגיה. ישראל טוענת שהאוכלוסייה הערבית איננה "בשלה" להבין ולאמץ את עקרונות הדמוקרטיה המודרנית, ולדוגמה ל"חוסר הבשלות" מביאה את ההתייחסות הפטריארכלית כלפי הנשים. בה בעת מאשימה החברה הפלסטינית את המדינה בכך שהיא מתמקדת בקריאה לשוויון מגדרי בעודה מתעלמת מהדרישות לשוויון לאומי, מקיימת "קולוניאליזם תרבותי" ומתערבת באורח גס בעניינים הפנימיים של תרבותה של האוכלוסייה הפלסטינית בישראל.

המלצותיי הן: לאמץ עקרונות של שוויון לאומי ואזרחי ושוויון מגדרי כעקרונות של אידאולוגיה דמוקרטית בסיסית; לא להתנות אימוץ והפעלה של סוג שוויון מוגדר באימוץ ובהפעלה של הסוג האחר של שוויון; להימנע מדירוג על פי חשיבות של שני ערכים אלו של השוויון; ולהשתמש במערכת החינוך לגישור פערים היסטוריים בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הפלסטינית במדינה ולגישור פערים מגדריים בתוך החברה הפלסטינית בישראל.

יהיה מי שישפוט את הקריאה לאימוץ סימולטני של שני סוגי השוויון כקיצונית ואף כפעולה של המרדה, מה גם שהדרישה היא לחנך לשני סוגי השוויון בתוך אגף החינוך לערבים בישראל. אך כאשת חינוך ובריאות הנפש, אני מעוניינת לשרטט תמונה עתידנית דמיונית של חברה פלסטינית בתוך ישראל, החיה על פי עקרונות השוויון המגדרי והלאומי.