חינוך לחיים בעלי משמעות — פרק ממאמרו של יוסף אבינון

ד"ר יוסף אבינון הוא מרצה לפילוסופיה של החינוך, שספריו "על היסודות הפילוסופיים של החינוך" ו"הגשמה עצמית" זכו להצלחה רבה. תחומי התמחותו הם חשיבה ביקורתית, חינוך הומניסטי, חינוך מוסרי וחינוך אלטרנטיבי, אך את עיקר זמנו הוא מקדיש לקריאת ספרות יפה ולהאזנה למוזיקה קלאסית. המאמר המקיף ומעורר-המחשבה שכתב לספר מחולק לפרקים בעלי שמות כמו "החיים כתהליך דינמי של התהוות, צמיחה ויצירה", "החיים כתהליך בלתי פוסק של סקרנות, חקירה והתפלאות", "חינוך להגשמה עצמית", "חינוך לסקרנות", "חינוך לאוטונומיה אישית" ו"המורה האותנטי". להלן אחד הפרקים, על חינוך לסקרנות:

החינוך לסקרנות הוא חינוך להוויה של שאלות, כלומר, חינוך שתכליתו ללמד את התלמידים לתפקד בתנאים של עמימות ובמציאות זורמת ומשתנה של בעיות ושל חוסר ודאות, של ספקנות, ביקורתיות וחיפוש אחר האמת. פתגם סיני אומר "אדם ששואל עשוי להיות טיפש שתי דקות, אבל אדם שאינו שואל יהיה טיפש כל חייו". על המורים לעודד את התלמידים ולדרבן אותם לשאול שאלות ולהטיל ספק, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו או כמצוות אנשים מלומדה. לא לפחד מקשיים ומבעיות. לקבל את עצמם על הטוב והרע שבהם. להיות מוכנים לקבל את החולשות ואת המצוקות שלהם וללמוד לחיות עם השגיאות והכישלונות שלהם. בחינוך לסקרנות, הבעיה או השאלה היא שעומדת במרכז, ולא התשובה. כפי שדיואי הראה, נקודת המוצא של כל תהליך חשיבה היא בעיה, ספק, שאלה. במקום שאין בעיות לעסוק בהן אין חשיבה. מידה של עמימות ואי ידיעה הן תנאי להתרחשותה של חשיבה. החשיבה כמוה כהרפתקה: הזינוק אל הבלתי ידוע. במקום שבו הכול ידוע וודאי, שם אין חשיבה, שם יש דקלום ושחזור.

נכון להיום, קיימים בחינוך יותר מדי סימני קריאה, ופחות מדי סימני שאלה. רוב התלמידים שלנו מטלטלים עמם בתום לימודיהם אוסף של ידיעות טפלות, מוזיאון של גרוטאות. מורים רבים מחניקים את הספונטניות והורגים את הסקרנות. הם אומרים לתלמידים: "אל תדברו שלא לעניין", או: "אל תדברו אם אתם לא יודעים", כלומר, אם לא למדתם בעל פה את מה שאמרתי לכם או את מה שכתוב בספרים. הם מצפים שהתלמיד יסמוך תמיד את דעותיו על דעותיהם של אחרים. דעתו לא תיחשב תקפה, אלא אם כן אישש אותה באסמכתאות ובמובאות משל בני-סמכא. אולם אין צורך לומר, שרבים מן הסימוכין הללו הם דעות קדומות, הנובעות מהמסורת ומנאמנויות אי רציונליות. ובכלל, איך אפשר לבחון דברים ולחשוב באופן מקורי, אם נדרשים כל העת לצטט אחרים?

עלינו ללמד את תלמידנו שהחינוך אינו משהו שעושים לאנשים (דחיסת ידע), אלא משהו שאנשים עושים לעצמם (יצירת ידע). הלומד הוא שיוצר את הלמידה. החינוך נתפס כתהליך בלתי פוסק של התדיינות וחקירה, המבוסס על יצירת ידע לשם הבנה. תהליך זה רצוף נעלמים, שאלות, ספקות והשערות, ומי שמפחד מאלה ומחפש דרכים סלולות ומוגנות היטב, מוטב לו שלא יעסוק בחינוך. כי במקום שבו אנשים אינם מוכנים לקבל על עצמם סיכונים, לחיות עם ספקות ושאלות פתוחות, לטעות ולהיכשל, שם לעולם לא יקרו דברים משמעותיים ומעניינים באמת; שם מתנהל הכול על פי אמת אחת ועל פי מה שנקבע ונגזר מראש. וחינוך המושתת על אמת מוחלטת, והוא כולו גזור וקבוע מראש, הוא חינוק (תעמולה, אינדוקטרינציה) ולא חינוך.

בשאלות יש בוודאי משהו מאוד מרגיז ומקומם. לעיתים קרובות אנשים מרגישים מאוימים על ידי שאלות. אבל אולי דווקא בשל כך הן כה חשובות, שכן הן מכריחות אותנו לחזור ולבדוק את עצמנו ולהגדיר לעצמנו טוב יותר את מה שאנו באמת רוצים לומר או להשיג. הן דורשות מאתנו לראות דברים מנקודות מבט שונות ומאפשרות לנו להציץ אל העתיד. העמדת השאלה כמנוע חיפוש אחר האמת במרכז הדיון בכיתה והפחתה בערך המופרז שמורים רבים מייחסים לתשובות "נכונות" יכולים לשמש אחד האמצעים המרכזיים לפתיחות ולסובלנות של מורים לשאלות "מטרידות" או לתשובות "לא נכונות" ואף להעצמת החשיבה היצירתית, שמקורה בהכרה ש"התשובה" אינה ידועה מראש ושתמיד אפשר להציע תשובות אחדות לשאלה נתונה.

החינוך לסקרנות אמור אפוא לאפשר למורים ליצור אקלים למידה שהתלמיד ירגיש בו חופשי לבטא את דעותיו ורגשותיו, חופשי לטעות, חופשי ללמוד מן הסביבה, מחבריו ללימודים, מן המורה ומן הניסיון. על החינוך לסייע לתלמידים לחוש את חדוות הלמידה, שהייתה כה טבעית בילדותם.