מהי ליבת החינוך? – דברים מאת פרופ' דן ענבר

דברים שפרופ' (אמריטוס) דן ענבר נשא ביום העיון "רוח האדם בחינוך", שנערך במכון מופ"ת ב-24 ביוני 2012, במסגרת השקת הספר: "חינוך – מהות ורוח"

הדברים התפרסמו לראשונה בבטאון מכון מופ"ת מס' 49

"מכובדיי,

לפני שאתחיל בדבריי אני נזכר בבדיחה ישנה על מרצה שפתח את דבריו באומרו: לפני שאפתח בדבריי אני רוצה לומר משהו חשוב…

אני באמת רוצה להקדים ולומר, שלכבוד הוא לי להשתתף בהשקת הספר "חינוך – מהות ורוח", ספר, שהוא מעין סל פירות טרי, המכיל מכל טוב המחשבה החינוכית בישראל.

אתייחס בדבריי לשלושה נושאים: אגע בשאלה מהי ליבת החינוך; אסקור את הספר המעניין שערכו שייקה ועמיר, ואתבונן ברוח לגווניה השונים.

על הליבה

הלימודים בבית הספר מאופיינים בשני סוגי תהליכים דיאלקטיים: הסוג הראשון הוא הדיאלקטיקה המשוקעת במהות תהליך הלמידה, כשהלומד עובר ממצב של "לא יודע" ל"יודע", ואחר כך ל"יודע שלא יודע", וחוזר חלילה במסלול ספירלי. הסוג השני: דיאלקטיקה הנעוצה בתוצרי הלמידה ותורמת לגיבושה של זהות קולקטיבית ובו-בזמן תורמת לפיתוח הייחודיות של כל לומד ולומדת. עם זאת, חברה השואפת חיים איננה יכולה להסתפק בתוצר כפול זה. היא זקוקה למערכת חינוכית המשלבת שלושה כיווני מאמץ סימולטניים: ראשית, השקעה בהקניית מקצועות "הישרדות" – אלה הדרושים לפיתוח של חברה מייצרת, בת-קיימא, בעולם התחרותי המודרני. שנית, הרחבת אופק הלמידה אל "המרחב האסתטי", אל חדוות היצירה שיש בלמידה כאשר היא ניצבת כמטרה לעצמה. חברה ללא "מרחב אסתטי" עשויה להיות חברה מייצרת, אך לעולם לא תהיה חברה יוצרת. ושלישית, מחויבות ליצירת לכידות חברתית על ידי הפנמתה של זהות קולקטיבית.

ריבוי מקצועות ה"הישרדות" ושפע המקצועות ה"אסתטיים" המאפשרים בחירה, לצד המורכבות של חברה רב-תרבותית המכירה בזכות לשימור הזהות הקהילתית, מעמידים בפני מערכת החינוך אתגר עצום. בו-בזמן עליה להבטיח את לימוד מקצועות ה"הישרדות", להבטיח את הכרת  "המרחב האסתטי", להבטיח את ההתפתחות הייחודית של כל ילד וילדה ולהבטיח את הפנמתם של הערכים המגבשים זהות קולקטיבית, תוך כדי איתור נקודות החיבור שבין הזהות הקולקטיבית לבין הזהות התרבותית הייחודית לכל מגזר בחברה. ההתמודדות עם האתגר הזה היא המניע לרעיון הליבה בחינוך.

הליבה בחינוך מחייבת את קיומו של מקבץ לימודי וערכי, המשותף לכל המערכת החינוכית. עם זאת, חובת הלימוד של מקבץ זה נתפסת כאיום על חופש הבחירה ופגיעה בזהות הקהילתית. ואכן, רעיון הליבה החינוכית הפך לסמל של אַ יל הנוגח בחומות החופש ובַזכות לזהות קהילתית (במציאות הישראלית – הזהות המגזרית). כל המבקש לעגן את הליבה החינוכית בחוק נתפס כמאיים על החופש ולעתים גם על עצם הקיום המגזרי.

"מלחמת הליבה" הפכה לתופעה חברתית. עד כה התהליך של גיבוש ליבה חינוכית החל מ"למעלה" – מקובעי המדיניות החינוכית. ייתכן שצריך לפעול בכיוון ההפוך ולהתחיל מ"למטה" – מאנשי החינוך העושים במלאכה בפועל, כאשר לכל מגזר בישראל הזדמנות לנסח מנקודת מבטו את עקרונות הליבה ותכניה, והליבה תתעצב מתוך העקרונות והערכים המשותפים לכול. עם זאת, יש מקום לחשוש, שמהלך כזה יזרז את תהליכי היחלשותו של החינוך הממלכתי. פרויקט הליבה שיזם מכון ון ליר בירושלים מראה שאפשר לחשוף מרכיבים של מכנה משותף, ושהוא עשוי לשמש מקור לתקווה ולהשראה לכל מי ששואף לקיים ולטפח את חוסנה של החברה בישראל. בעזרת רצון טוב של כל השותפים לתהליך, בזהירות ובאורך רוח, אפשר לגבש ליבה חינוכית משותפת לכל ילדי ישראל. אם לא כן, ייתכן שלא יהיה מנוס מחקיקה, וזאת, לא על מנת לאכוף ליבה אחידה לכל המגזרים, אלא כדי להבטיח את המשך קיומו של החינוך הממלכתי-כללי בישראל.

הספר חינוך – מהות ורוח

הספר שלפנינו עולה קומה בדיון; הוא איננו עוסק בשאלה אילו מקצועות ליבה אנו צריכים, אלא שואל על מהות הליבה. הוא שואל על שכבת העומק של החינוך, על הרוחניות שבו. הוא אינו מחפש את מקבץ תוכני הליבה, אלא שואף להבין את לב החינוך. ואכן, הספר חושף בפנינו את הרב-גוניות של עולם החינוך ואת משמעויות הליבה. אשתדל לחשוף מעט מהעושר הרב-גוֹני הזה, לא על-פי סדר הופעת המאמרים בספר, וגם לא על-פי שמות הפרקים שבספר, שהפשרה המושגית ניכרת בהם. אעבור ביעף על שפע הרעיונות כפי שהם התארגנו אצלי בראש כאשר קראתי את הספר.

המשפטים שלהלן מורכבים מהרעיונות השונים המועלים בספר. למען שטף הקריאה לא אזכיר בכל פעם מנַ יִ ן הרעיון, אך אולי אתן איתות קטן לסמֵ ן שעברנו למאמר אחר, ויש לנו מקבץ מרשים של לא פחות מ-38 מאמרים, לא כולל ההקדמה.

יש הרואים בליבה של החינוך את ממד הרוח, את נפש החינוך, ויש המדגישים מנקודת מבט חברתית שהליבה היא הלמידה עצמה, היא היציאה מהאין אל החינוך שכנגד, כפי שאנו מוצאים במאמרו המפעים של אילן גור זאב ז"ל.

יש הרואים את נִ שמת אפו של החינוך במורה החוקר, במורה האותנטי התָ ר אחר סקרנות, חקירה ופליאה, או בלשונו של מורי ורבי פרופ' משה כספי – פס"ח – פליאה, סקרנות, חקרנות. ויש הקוראים להתכוונות אל הילד, כאשר הילד עצמו הוא הציר המרכזי שעליו מושתת תהליך החינוך.

יש הרואים בליבת החינוך תורת חיים המתבטאת במרחב הלמידה הפעיל, ויש הרואים את הליבה כמסע חיים המונע על ידי הרוח, או את המרחב הרוחני המונע על ידי פרדוקסים, את הדיאלוג הפותח את "המרחב התלת-ממדי", את המרחב נושא הסתירות. לפיכך ליבה, כל ליבה, אינה בבחינת תורה מסיני, היא חייבת בהתחדשות תרבותית הנגזרת מדמוקרטיזציה של הידע וחופש הפרשנות.

יש הרואים בליבה התרחשות בתנאי אקוסטיקה חינוכית, ויש הרואים בה הזדמנות לגעת בנשגב. יש הרואים במהות החינוך שלהבת צומחת, או הצתת הניצוץ שבאדם, ויש הרואים בה את האהבה ויש מי המדגיש דווקא את המתח שבין אהבה וחירות, או בלשון פילוסופית יותר, את הדיאלקטיקה המתמדת בין עצמאות ותלות.

גם אם אין לנו תשובה לשאלת משמעות החיים, יש הרואים בחינוך ההומניסטי תהליך משמעותי לחיים. תהליך הכרחי של חתירה למהות הרוח באמצעות החינוך ההומניסטי.

ההומניזם נתפס כאן במשמעותו הכפולה, גם כדרך חינוכית, כשיטת חינוך, אך גם כראייתו כערך חינוכי מרכזי, כמטרה חינוכית, כאשר ברקע מהדהדים דבריו של פרופ' צבי לם ז"ל, שלשיטתו ההומניזם גם הוא אידאולוגיה.

יש שרואים בחינוך את המנוף לאידאולוגיות חברתיות, וכמובן שלא נפקד מקומם של ערכי השוויון והצדק החברתי בקביעת מטרות חינוכיות ובשאיפה לשלמות החינוך.

האם הכתיבה רבת-ההיקף שבספר, כתיבה שקטה הקוראת בקול גדול, אינה רק משחק באוטופיה? גם עם שאלה זו מתמודד הספר. אפילו אנו מבטאים אוטופיה, אל לנו להרים ידיים, כי יש הרואים בחינוך לאוטופיה אידאולוגיה חינוכית של תיקון חברתי, בתנאי שיהיה מבוסס על תנועת המוסר או על התפיסה האתית. כלומר, שליבת החינוך תהיה מושתתת לא רק על המועיל אלא גם ובעיקר, על היפה, על הטוב ועל הנכון.

השאיפה לשלמות מחזירה אותנו אל האדם השלם, שהוא יותר מסך כל מרכיביו. ובין מרכיביו הייחודיים נמצאת האינטליגנציה על סוגיה השונים, האינטליגנציה הלשונית, המתמטית, החברתית, הרגשית וגו', ואל האינטליגנציות המרובות המוכרות זה מכבר נוספת הקריאה להעמיד במוקד הספקטרום החינוכי את האינטליגנציה הרוחנית.

במקביל, יש היוצאים מנקודת מוצא שהחינוך נמצא בתוכנו, הוא חלק מהטבע שלנו, הן הביולוגי והן הרוחני, ויש לו עוצמת התפתחות אימננטית רבת-כיוונים. אך החינוך הבית-ספרי, החינוך המאורגן איננו תופעת טבע ניטרלית, אלא מערך מושגים ופעולות מכווני מטרה, ובהם מטרות חברתיות שאינן נגזרות בהכרח ממהות החינוך. האם הקריאה להעצמת הרוח בחינוך היא מטרת-על חינוכית נוספת, או שהיא זעקה אל המהות הכל-כך חמקמקה ואניגמטית – רוח האדם. ניתן לסכם בהיגד, שמהספר נושבת רוח המקיפה כותבים רבים שקובצו מרוחות הספקטרום החינוכי, שהמכנה המשותף שלהם הוא התפיסה, שהרוח היא נשמת אפו של החינוך.

הרוח

שייקה תדמור כותב שרוחניות הוא מושג-על. אז מה זאת רוח? בואו ונביט יחד על הרוח.

הרוח מופיעה בתנ"ך בפעם הראשונה בפסוק הראשון: "בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום, ורוח אלוהים מרחפת על פני המים".

איזו רוח זאת?

האם שמתם לב שרק בשפה העברית המילה רוח מייצגת גם את ה- SPIRIT – את הנשמה, גם את ה-WIND – את משב האוויר, וגם את ה-DIRECTION – את הכיוון?

ניתן לראות זאת בתיאור המופלא בספר יחזקאל פרק ל"ז, פסוקים ג–י:

"ויאמר אלי: הנבּ א על העצמות האלה ואמרת אליהם: העצמות היבשות! שמעו דבר יהוה! כה אמר אדני יהוה לעצמות האלה: הנה אני מביא בכם רוח וחייתם ונתתי עליכם גידים, והעליתי עליכם בשר, וקרמתי עליכם עור, ונתתי בכם רוח וחייתם וידעתם כי אני יהוה. וניבאתי כאשר צוּ וֵ יתי, ויהי קול כהינבאי, והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו וראיתי והנה עליהם גידים ובשר עלה, ויקרם עליהם עור מלמעלה, ורוח אין בהם. ויאמר אלי: הינבא אל הרוח, הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח: כה אמר אדוני אלוהים: מארבע רוחות בואי הרוח, ופחי בהרוגים האלה ויחיו. והינבאתי כאשר ציווני, ותבוא בהם הרוח ויחיו. ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאד מאד."

אני מפקפק אם יש בשפה העברית עוד מילה שהיא רבת-משמעויות כמו הרוח. מילה הנסמכת וסומכת וסופחת שפע בלתי-נדלה של מובנים ומשמעויות.

בפילוסופיה למשל, רוח היא היסוד הבלתי-פיזי בעולם. והפילוסוף הוא איש רוח, הוגה הדעות, לעתים גם בעל שאר רוח, המשקף אצילות של מחשבה. אך אם אין לאדם דעה מוצקה משלו, הרי הוא הולך אל אשר יהיה שם הרוח.

ומי יימנה ויספור רוחות בעולם שצריך לזכור בן אדם? יש רוח צוות ורוח חיה, יש רוח עוועים ורוח רעה, יש רוח זלעפות ורוח תזזית, אך יש גם רוח קלה וישנו השילוב הנפלא של רוח חרישית. יש לנו רוח רפאים, הבל רוח, רעות רוח ורוח שטות. יש לנו גם נחת רוח, קור רוח ולידו גם קורת רוח, ומיד גם מורת רוח. וכאשר דעתו של אדם שונה מאחרים נאמר – הייתה עמו רוח אחרת.

השמתם לב באיזה מהירות אנו עוברים ממצב צבירה אחד לאחר? ממצב של השיב את רוחו למצב שבו שבה אליו רוחו? נכון, יש גם אורך רוח וקוצר רוח, ואני כמעט מסיים… אך לצערנו, יש גם גסות רוח, חמת רוח וחולה רוח. וגם – לכל הרוחות, אם לא תיפח רוחו שתיכנס הרוח באבי אביו.

יש לנו כלי רוח ומדעי הרוח, וכאשר אנחנו עושים רוח איננו רק מנפנפים במנגל. ישנו מצב הרוח וגם – יש לנו פשוט מצב רוח. וכאשר אנו שואלים "לאן נושבת הרוח?" האם אנחנו רוצים לדעת איך לכוון את המפרש, או שאנחנו רוצים לדעת מה מקובל ורווח בשעה זו? מהו ה"צייטגייסט"?

אני חושב שהקריאה להעצמת הרוח בחינוך, לראות בחינוך את מהות הרוח, היא אכן קריאה בעִ תה, ואינני רוצה לרפות את רוחנו. ברוח הדברים האלה, לפי רוחי, שלא ברוח גבוהה, המשקפת יהירות, אלא ברוח נמוכה המשקפת צניעות, או פשוט ברוח טובה, אני משתדל שרוחי לא תישבר מרוב הלכי הרוח שאני זורה לכל רוח. אני מקווה שכולנו נצליח, ושלא תישא הרוח את דברינו, שלא נשמש ככוסות רוח ושלא נהיה בבחינת "נשיאים ורוח וגשם אין". האם אכן נצליח? לא נחה עליי רוח הנבואה, ואינני יודע. אך אני מקווה שנמשול ברוחנו ושלא תעבור רוח רעה בינינו."

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s