על מהות האדם ומהות החינוך–פרק ממאמרו של גלעד גולדשמידט

על האדם

על משקל "הכול זורם" של הרקליטוס הייתי רוצה לטעון: "הכול בהתפתחות". האדם הוא ללא ספק ישות מורכבת, רבת פנים, רבת סתירות ורבת אפשרויות, אולם בלב המורכבות הזאת קיים גרעין פנימי של רצון ושאיפה להתפתחות, למימוש עצמי, להתעלוּת. גרעין פנימי זה, שמייחד כל אדם ושהופכו למקורי, לחד-פעמי שלא היה ולא יהיה עוד לעולם, אותו הייתי בוחר לכנות: גרעין רוחני-אינדיווידואלי.

אכן קיים באדם יסוד ארצי, פיזי וכימי, של חומר. קיים בו ממד חשוב של רגשות ותחושות. קיים בו ללא ספק ממד רציונלי, הכרתי ורפלקטיבי. אך האם זהו האדם? האם הוא מסתכם בכל אלה? ומזווית אחרת, האדם אכן נתון לכוחות התורשה, למערך הגנים שעמם נולד, וכך גם לכוחות הסביבה והקהילה שבהן גדל והתחנך. אולם האם בזה מתמצית ישותו? האם אנו סך כל כוחות התורשה והסביבה בקומבינציה מסוימת? האם אלה לבדם קובעים את ייחודו האנושי של כל אחד מאתנו או אפילו רק משפיעים עליו?

מהותו של האדם לתפיסתי חורגת מכל אלה. ישותו הפנימית ביותר של האדם, מה שאנו מרגישים כאנושי ביותר וכמקורי ביותר, אותו פן רוחני-אינדיוודואלי שכל אדם מנסה כל חייו לממש, נמצא מעבר ליסודות החומריים, מעבר ליסודות הנפשיים-רגשיים, מעבר ליסודות הרציונליים-הכרתיים וגם מעבר לדיון הנדוש בין תורשה וסביבה. הממד הרוחני-אינדיווידואלי בורח מכל אופני ההתבוננות המתוארים. הוא כמובן בא לידי ביטוי דרכם, אולם חורג גם מעבר להם. שאם לא כן, מה משמעותם של המוות, הסבל, החיים, האהבה, הקדוּשה, האמונה וההקרבה? מהי אותה מהות פנימית בתוכנו שחווה, שמחפשת, ששואפת לכל אלה? לשאלות אלו כיוונו הוגים רבים שחיפשו את הטרנסצנדנט, את מהותו הפנימית והעילאית של כל אדם. וכלפי מושג זה מצביעות הדתות הגדולות כ"אני" הפנימי של כל אדם ואדם.

מהות פנימית זו, אותה רוחניות-אינדיווידואלית, היא בעת ובעונה אחת גם האינדיווידואלית ביותר והייחודית ביותר לכל אדם ואדם, וגם המכילה ביותר והמקיפה ביותר. זוהי הנקודה שמתאחדים בה חוץ ופנים, אדם ועולם, אני וחברה, סובייקט ואובייקט. כל הניגודים שעלו במרוצת תולדות הפילוסופיה, תמיד כדואליות, בין עולמו הפנימי של האדם והעולם בחוץ מגיעים במקום זה לאיחוד גבוה יותר, לנקודה שבה הם אחד. קיומה של נקודה זו הוא הבסיס לכל תהליך אמיתי של ידיעה והכרה. ידיעה במובן זה היא תהליך של מיזוג, איחוד (על כך מצביע גם התנ"ך בעשותו שימוש בשורש י ד ע. לתיאור מעשה ההתאחדות בין גבר לאישה), המקום שבו אני ומושא הידע חד הם.

ללא קיומה של נקודה פנימית זו, שבה האדם הוא הוא עצמו במובן האימננטי והאותנטי ביותר, ובעת ועונה אחת גם יכול להתאחד עם זולתו, עם עולם הטבע ועם כל הסובב אותו, לא הייתה אהבה אפשרית ולא כל גילויי האמפתיה למיניהם. מובנה העמוק של אהבה הוא אותו מיזוג, הרגשת האחדות ביני לבין אדם אחר. זהו המקום שבו אני הכי "אני", ובעת ועונה אחת הכי "אתה". גילוי של אהבה אמיתית, גילוי של אמפתיה לאדם האחר, מכיל בתוכו, כתנאי, גילוי של עצמיות ואוטונומיה.

ללא נקודה פנימית זו גם כל רעיון החירות האנושית אינו אלא ספקולציה חסרת משמעות. המקום הפנימי שבו אני אוהב ובו אני מכיר הוא גם המקום שבו אני חופשי, שאם לא כן, אין כל אפשרות לצאת מהפרדוקס של "הכול צפוי והרשות נתונה". החירות האנושית היא היכולת לפעול מתוך המקום הפנימי ביותר, האינדיווידואלי ביותר והקדוש ביותר של האדם. המקום שבו אני מממש את עצמי. וככל שאני מממש את עצמי, כך אני חופשי. אלא שאם מקום זה מנותק מהעולם סביב, אנוכי לגמרי ואינו קשור כלל לחוקיות שמאחדת את יתר האנשים, כי אז חירות אנושית היא אסון. האדם יממש את עצמו על חשבון האחרים, ללא קשר אליהם, באלימות ובכוחנות. לעומת זאת, אם המימוש העצמי הוא בעת ועונה אחת גם התקרבות ליתר האנשים, לטבע, לחוקיות העולם – זו צריכה להיות שאיפתו של כל אדם.

אם אכן קיימת אותה נקודה פנימית של רוחניות-אינדיווידואלית, של חירות, של ידיעה ושל אהבה, הרי ההתקרבות אליה היא שאיפתו העמוקה, המודעת יותר או פחות, של כל אדם. אם נקודה זו אכן קיימת, גם קיימת דרך לממשה. הדבר שאנו מרגישים כמהות העמוקה של אנושיותנו אינו יכול להישאר בגדר משאת נפש רחוקה ולא מושגת. אותה שאיפה עמוקה, שקיימת בכל אדם, להתפתח, לצמוח ולהגיע למימוש עצמי, אינה יכולה לשקר; גם היא בפני עצמה היא ממשות ועובדה פנימית.

מודעות פרסומת