הפילוסופיה של החינוך והזימון ל"שיבה הביתה" אל האין – קטעים ממאמרו של אילן גור-זאב (ז”ל)

ilan gur zeev

…נולדתי ביום גשום במיוחד בחורף 1955 בוואדי חליסה שבחיפה שטופת השמש הציונית, שביקשה בכול כוחה להיות בה בעת הומניסטית ואף לחולל משמעות, ייעוד ומוצא שקט מזעקות השבר של אמהות ואבות, שאחרי שכבו האורות והשכנים עלו על יצועם השתחררו מהם בפראיות בלתי-נשלטת הסודות הכמוסים, הטרגדיות המודחקות והזיכרונות מהילדים שנטרפו "שם", לאחר שבשעות היום נרתמו כמעט-בהצלחה כוחות הנשמה למאמץ יצירתה של מראית-עין לנורמאליות כנקודת זינוק להתחדשות רוחנית לאומית, או למצער, להולדתם של צברים ולטיפוחם כבני אדם המסוגלים לשמור על שפיות הדעת, שלא לומר שותפים לכינונה של חברה מתוקנת. וכך, דרך משל, כבר מילדותי המוקדמת עלי הוטל להיות כנר גאוני או סופר חשוב במיוחד. בשום פנים ואופן לא ניתן היה להתפשר עם אמא שלי על פחות מזה. ההקשר לא היה אישי בלבד והוא פרש כנפיים לזירות חברתיות, ציבוריות והיסטוריות. לא שכחתי זאת גם כשהקמתי ואני בן ארבע עשרה את מעוזי בית"ר בחיפה, בכפר אתא ובקרית מוצקין ולמדתי את ה"חניכים", מה נורא, כי כל אחד מהם חייב לומר לעצמו או לעצמה: "אשמע לקול מפקדי כלקול מצפוני". יכין ובועז של החינוך היו: "למות – או לכבוש את ההר" של זאב ז'בוטינסקי ו"לא מרימים ידיים ומפסיקים להתאמץ בשום תנאי",של אבי, הגוויה היחידה שחזרה לחיים מבור המתים לאחר ההוצאה-להורג במחנה מטהאוזן כדי לגדל משפחה ציונית בחליסה שבחיפה ואחר כך בכפר אתא, שבאותם ימים אכן היתה כפר טרם התפתחותה לעיירה וולגרית ישראלית העוינת את "תל אביב" וחולמת על השגשוג והפרסום מעין אלה שמוצגים ב"כוכב נולד" ואין-סוף תכניות הריאליטי בטלוויזיה. חליסה לא הייתה רק זירת עדות לנוכחות המחוקה של השכנים הערבים שעזבו בבהלה והשאירו חלומות על עתיד טוב יותר, פרימוסים, חרסינות צבעוניות ובתי אבן אבלים: לנו, לילדים, חליסה הייתה בה בעת גם ארץ השמש המלטפת, ואדי של עוני, פלאים ותקווה. הו, התקווה! חליסה הייתה שגרירות המתמסרת לייצוג ההבטחה ההומניסטית, שבתנאי "ניקיון" יש סיכוי להתקדמות הידע, המידות הטובות והאיזון הנפשי, הלאומי והאפיסטמולוגי. אם רק נהיה די אמיצים.

חליסה כזירה שגרתית של התחייה הלאומית היהודית המודרנית אכן חינכה לאומץ: בגיל שלוש כבר צפיתי עם בני משפחתי בקולנוע "ורד" השכונתי בסרט "מיכאל סטרוגוב". מספר הצופים בקולנוע השכונתי בדרך כלל לא עלה על עשרים, אולם איש לא חש מבוכה כלשהי לנוכח הפיאסקו הכלכלי שנטלנו בו חלק. במשפחתנו, הצפייה ב"מיכאל סטרוגוב" הפגישה בין הגיבור הרוסי הבלונדיני יליד אומסק לנחישות החינוך הציוני להוליד בישראל את היהודי החדש, שלא ילך כצאן לטבח, שיחולל פלאות בארץ החדשה-ישנה ויביס לא רק את הפוגרומצ'יקים והגלות אלא אף את הגלותיות כייעוד היהודי העליון, את התובנה שהיהודי זר לתשוקה לנורמליות, לניצחון החילוני, להצלחת ההישאבות ליום-יומיות שאל נכון מייצגת את הדבריוּת (thingness), את ה"כל-הזמן-אותו-הדבר" המסרב לאתוס המשיחי, את עוצמות הזימון לשיבה הכוזבת "הביתה", העוצמת עיניים ל"שיבה הביתה" כהתעלות, כשגב, כגאולה המזומנת לנבחרים ואולי בזכותם אף לאנושות כולה. את התובנה שכל הגרסות היריבות של "השיבה הביתה" יש לראות כאתגר שיש להתגבר עליו בדתיות המחוללת ארוטיקה חינוכית-נגדית הבנתי רק ימים רבים אחרי שתש כוחן של שתי התנופות היריבות של הקדושה וכשקולנוע "ורד" הפך מזמן לישיבה של חוזרים בתשובה.

בקולנוע "ורד" עצרו את ההקרנה עד לכניסתה של משפחת וילצ'ק כולה. "חכו. עצרו. משפחת וילצ'ק מגיעה!", עדיין מהדהדות המילים באוזני. למשפחת וילצ'ק כלל מפגש כזה גם התנגשות ישירה עם הזיכרונות ועם השברים שהגיעו מהגלות. זיכרונות השפטים. זיכרונות המיתות המשונות שנתנסו בהם בני משפחתי שנטבחו בידי שכניהם בעיר לביצ'ה שבסלובקיה עוד קודם להגעתו של הצבא הנאצי הופרו באידאל הגבורה של מיכאל סטרוגוב ובסיפורי הגבורה על הבחורים והבחורות שלנו במלחמת העצמאות שזה עתה הסתיימה והמשיכו וטיפחו את האתוס החלוצי שאנו נקראנו להגשים. ייצוגים היסטוריים, ייצוגים ספרותיים וייצוגים של פואטיקה נפשית יהודית אנטי-גלותית השתרגו לכדי ארוס חינוכי שביקש על אף הכול להיות להומניסטי. בכל כוחו שאף להיות להומניסטי. לא מראית-עין הומניסטית ביקש החינוך הציוני הן בגרסתו הבורוכובית, הן בגרסתו הז'בוטינסקאית. והרי היה זה ז'בוטינסקי שתבע כי "שם ירווה לו משפע ועושר בן ערב, בן נצרת ובני". בין כך ובין כך, הזיכרונות וייצוגי הזיכרונות טעונים היו בקולות הנשחטים בפוגרום של קישנייב, שממנו יצאה סבתי קילא בלא פגע בזכות תושייתה הנפלאה. משפיעת המעיינות הללו התאפשרה חגיגת בני משפחתי את הניצחון של שליח הצאר הרוסי הבודד על המוני הברברים שבסרט הבקיעו פתע-פתאום מן הצפון המזרחי ההוא. כאן, בחליסה, היה "מיכאל סטרוגוב" לביטוי של חינוך לאומץ, לצד סיפורי וולטר סקוט, מעללי "יד הנפץ" של קארל מאי ומוסר ההשכל של "הלב", השחזורים האפיים של צ'רלס דיקנס, "הנסיך הקטן" ואגדות בר-כוכבא.

בשכונת העולים האשכנזים שזה עתה הגיעו מגיא ההריגה כדי לבחון את ההבטחה לחידוש החיים ואולי אף לחיים ראויים כשכחה אישית וכזיכרון לאומי, הייתה נוכחות עזה לנגוהות השמש ההומניסטית, על כל פנים עד לשקיעת החמה באופק המערב, שניתן היה להתפעל ממנה מהמרפסת הצופה אל הים התיכון ואל נמל חיפה העמלני. לאור המיוחד הזה שהמוקד שלו שוקע מדי ערב במערב הייתה נוכחות חיונית כל היום כולו, עד להיווצרות הסדקים בעמלנות האובססיבית ובסדר היום הצפוף של האנשים העניים והשבורים הללו, שהגיעו לוואדי חליסה כדי להעמיד במבחן את ההבטחה לשכחה, לאיזון בין כוחות החיים לזימוני השקט שבאיבוד לדעת ואולי אפילו לתקווה; תקווה לחיים. תקווה לחיים חדשים שבהם הסבל חסר הפשר והתכלית עוברים מטאמורפוזה לכדי חריגה מן הסתמיות ואולי אפילו הצלחה לחולל כאן התחלה חדשה, תחייה רוחנית וקוממיות לאומית האוצרת בחובה טרנסצנדנציה כאלטרנטיבה לגלותיות כייעוד מזה, ולהיספגות בדבריוּת גרידא, מזה. האור ההוא של ילדותי בחליסה של שנות החמישים כבר איננו בנמצא תחת השמים הפוסט-מטאפיזיים בשנת 2011.

…כיום החינוך כשאלה פתוחה אינו ממוקם עוד בלוקוס קבוע ומסוים. החינוך הראוי ממוקם תמיד בזירה זו או אחרת, אולם החינוך-שכנגד מודע לכך שייעודו הוא חניכה ראויה לקראת חיים באורחה לקראת הארוטיקה של  נוודות-העד בין – לבין. ככזאת היא מהווה מופת לחיוניות החיים, לצמיחה שהִנה האחר לחלוטין לזימונים היריבים של "השיבה-הביתה"; רוגשת שמחה מאלתרת בצומת זמנים, חללים והשתאויות. תמיד בצומת או בחציית גבולות. מאלתרת-עד-אוהבת חיים.

החינוך-שכנגד שונה מהחינוך המנרמל כבר בכך שמלכתחילה אין לו "מקום", קל וחומר שקץ מסעה של האורחה אינו ייעודו אלא אתגר שעליו מוטל עליו להתגבר. החינוך-שכנגד מתארע, והוא אינו "נמצא" בזירה מוגדרת בלבד. הוא אוטופי וככזה הנו התארעות  בתנועה; התארעות שאינה אופקית בלבד, כמו ההצלחה ב"כוכב נולד" ואינה אנכית בלבד, כמו התפילה בדתות המונותאיסטיות, אינה קבועה ואינה ניתנת לניתוח, לפירוק, לביוּת ולמשטוּר בלתי-פרובלמטי – גם כאשר מצמצמים אותה לכדי אתגר הכלוא בזירה מוגדרת כגון הזירה הפרֶה-מודרנית, הזירה המודרנית או הזירה הפוסט-מודרניסטית. הפילוסופיה הדיאספורית מלמדת אותנו, כי כל ניסיון להאיר את המיקום או אפילו את נתיבי התנועה של שאלת החינוך-שכנגד חייב להביא בחשבון את ההשפעות ההדדיות ואת הדינמיוּת היצירתית שבכל זירה ובין הזירות השונות ותנאי האפשרות שלהן. החינוך-שכנגד לעולם אינו מתפתח במקום מסוים ואין הוא צומח בשירותם של אינטרסים מוגדרים ושל גבולות נתונים. את אלה עליו לחצות בדרך לזירות האחרות שגם אותן יחצה, שגם מהן יחרוג, אך בעיקר עליו להכשיר את עצמו לקיום מתוך הסדקים שבגבולות, לאין-סופיות המסע בחלל שבין הזירות השונות, גבולותיהם התובעניים של יחסי הזמן-חלל המשתנים ואפשרויותיהם הייחודיות של מצבים היסטוריים, גופניים, מוסריים ורוחניים מגוונים ואף שונים בתכלית.

…החינוך-שכנגד הוא אמירת "הן" רבתי לאהבת החיים, אחריות רליגיוזית כאוטופיה נגטיבית האפשרית אפילו בעידן מהירויות-העל, בינות לזירות השונות, למהירויות השונות, למרחבים הפרֶה-מודרניים, המודרניים והפוסט-מודרניים, ולנוכחויות הקדושה האלוהית, הקדושה שבהריגה ההומניסטית של האלוהים ולנוכחות גלות הקדושות כולן לטובת האקזיסטנציה של פני השטח והזימון ל"שיבה הביתה" אל האין לצלילי המוזיקה של האקסטזיס היורש את הפואזיס. בין הזירות, מתוך הסדקים ולנוכח האין-סופיות שהאנושות מהווה בה שאלה מכרעת ופירור קטון בכוכב נידח,  תוך חציית גבולות ואהבת חיי האורחה ואלתור-התמיד מתפתח החינוך-שכנגד, צומח בענווה ובאהבה עצמית המתאפשרת מתוך אהבת החיים כתהום, כסכנה, כחיבוק, כיצירה, כאירוניה עצמית המודעת למשימתה האינסופית, הקדושה.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הפילוסופיה של החינוך והזימון ל"שיבה הביתה" אל האין – קטעים ממאמרו של אילן גור-זאב (ז”ל)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s