נפש החינוך – ממאמרו של אדמיאל קוסמן

גוף ונפש החינוך

יש להפריד לדעתי בין שני דברים – שאולי אפשר לכנות אותם ה"גוף" וה"נפש" – שמערכת החינוך ממונה עליהם.

ה"גוף" הוא התהליך המקנה לחניך מיומנויות טכניות, כיצד להתמצא בעולם סביבו. בכך אני כולל לא רק את לימודי החשבון וההנדסה, אלא גם כל מה שנקרא היום "כישורי חיים", דהיינו המישור הפסיכולוגי, התרבותי והפילוסופי של הבנת החיים שסביבנו בכלים של ידע רציונלי.

ה"נפש" היא תהליך חינוכי הרבה יותר עמוק ומורכב, שמטרתו לאפשר לחניך להתפתח "מבפנים" כאדם שלם, כאינדיווידואל וכברייה בעלת פוטנציאל רוחני.

וכמו שהנפש איננה מצויה במקום ובזמן מוגדרים (שהרי היום יסכימו הכול שלא יהיה נכון לקבוע שהיא כלואה בגוף במקום מסוים, כמו שחשב דקארט…) כך גם החינוך הנפשי, או הרוחני, הוא תהליך שלא יהיה נכון למקום אותו בכיתה מסוימת ובשעה מסוימת.

מאפייני נפש החינוך

החינוך הנפשי או הרוחני הזה הוא "נפש החינוך", או "ליבת החינוך", והוא זה שבונה "אדם". את התהליך הזה  אפשר להעמיד על שני סימנים מרכזיים:

א.      חוסר ממד מילולי מרכזי. כלומר, התקשרות בחלק זה של החינוך נעשית בין בני האדם מעל למילים. זהו תהליך מטא-מילולי, ולכן הדוגמה האישית החיה היא העיקרית בו. התקשורת בין המורה לתלמיד היא לא תקשורת רגילה – אלא היא סוג של על-תקשורת.

לבני אדם שלא חוו תקשורת כזאת אפשר לתת דוגמה מהוראת שירה. גם הם יסכימו שלצורך קליטה עמוקה של שיר של ביאליק, למשל, נדרש משהו שהוא יותר מניסוח מילולי (טכני). גם הם יקבלו את הקביעה שהצלחה של מורה בכיתה בתחום הזה איננה יכולה להסתכם בכך שהתלמידים ידעו מה פירושה של כל מילה באוצר העברית של שירת ביאליק. יש אם כן משהו מעל המילים שצריך לעבור אל החניך כדי לקלוט שיר – וההצלחה בתחום הזה של ההוראה היא רק כשהחניך עומד נפעם ומשהו ממישור בלתי-מילולי זה נקלט אצלו – דבר-מה שלמורה אין אפשרות להביעו באמצעות המילים הנאמרות בכיתה.

אין זה אם כן "חינוך" באותו מובן שאנו מדברים על חינוך בחלק הראשון, זה המקנה ידע על ידי העברת זרם של מידע מאדם לאדם.

בחלק השני, ה"נפשי", של החינוך אנחנו מדברים (מעט באופן פיוטי תמיד, כי בכך אנו מנסים להתגבר על המחסום שבמילים) על איזו נגיעה בנפש החניך במקום עלום ולא נראה; על איזו נגיעה של המורה במיתר עדין ופנימי (שאפשר שתתחולל גם באופן לא-מודע לגמרי) – כשה"חניך" חש שבעקבות הדוגמה האישית שהוא נתקל בה נפתחת לפניו אופציה שהוא לא הכיר. משהו בלתי-ניתן להגדרה, משהו שלא היה ידוע לו ושאי אפשר לנסחו במילים, לא מכיוון שהוא טאבו-מטיל-פחד, אלא מכיוון שהוא מאפשר לחניך לראות את חייו מנקודת מבט גבוהה יותר, שלשם המילים הרגילות לא יכולות להעפיל.

לימוד החיים הוא אם כן היחשפות לאמנות החיים.

ב. ביטול ההייררכיה החיצונית שבין המורה לתלמיד. בהייררכיה הרגילה יש כללי משמעת ברורים, והידע זורם מצד אחד למשנהו ב"צינור ההייררכי" בצורה ברורה: ממי שיודע למי שעוד-לא-יודע. אך כל מי שחווה סוג הוראה "נפשי" כזה יודע, שהאמת אינה נמצאת אצל המורה יותר מאשר אצל התלמיד. בפני הרוח כולם שווים. אפילו בשיעורי ספרות רגילים המורים הטובים-באמת יודעים שהרעיונות שמוצאים הילדים הקטנים בשיר הנקרא לפניהם בכיתה יכולים להיות מקוריים ומבריקים בהרבה  מה"חומר" הכתוב במערכי השיעור שהם, המורים עצמם, מביאים אתם מן המוכן.

שוויון זה בפני הרוח (בבחינת "גוזלים תחת כנפי השכינה") מגדיר מחדש את יחסי המורה והתלמיד באופן אחר. אולי מוטב יהיה לומר שהמורה הופך אז למדריך, ושתפקידו במקרה זה הוא יותר טכני: לארגן את הדיונים בכיתה בצורה מסודרת. במושגים המסורתיים הייתי אומר, שמורה כזה לעולם לא יעטה עליו את גלימת ה"רבי", אלא  יחשיב עצמו רק ל"גבאי" של בית הכנסת.

את המשמעות של מה שנאמר כאן יש להרחיב לממד המקום: בית הספר האמִתי הוא בכל אתר ואתר, ותהליך הלמידה הוא תהליך המצוי בכל רגע ובכל מקום. כשההקשבה על-מילולית קיימת,  הרי כל סיטואציה בחיים היא שיעור. בית הספר מקבל במקרה זה אופי שונה ומרוכך יותר, הדומה ל"תחנת יציאה" אל החיים יותר מאשר למוסד סגור המנותק מן החיים שמחוצה לו.

מורה נפש

חשוב להדגיש שהסימן הראשון והמרכזי ביותר בהתבגרות רוחנית הוא בפיתוח יכולת ההקשבה לאחר. ל"אחר" באשר הוא. וגם כאן מודגשת  ההפחתה של הממד המילולי. ומדוע? משום שאמנות ההקשבה תלויה כל-כולה ביכולת להשקיט את המחשבות – שהן כמובן סוג של דיבור פנימי – ה"מפטפטות" בראשינו בלי הרף. רק חניך שמסוגל לקלוט את האפשרות של היות-בשקט הוא חניך שהתבגר. ואת זה אי אפשר ללמד על ידי מילים!

הואיל ואנחנו מדברים על תקשורת שהיא על-מילולית, הרי מורה הוא מי שמבין את האלמנט המעודן שב"מצב החינוכי". במילים פשוטות, המורה הוא דוגמה חיה של מי ששומע את השפה העל-מילולית; וממילא, בעצם התנהלותו בדיאלוג מול התלמיד – התלמיד נחשף לאופציה הזאת, המלמדת אותו מהי המשמעות העמוקה של להיות אדם.

מנקודת הראות הזאת, כלל לא חשוב מהו תוכן האינטראקציה שבין התלמיד למורה. גם אם המורה מלמד מתמטיקה – ואישיותו קורנת והוא עצמו דמות מופת כזאת –  התלמיד קולט את זה במישור העל-מילולי יחד עם הידע הטכני שהוא מקנה לו. במילים פשוטות: תלמיד שירגיש שגם מורה למתמטיקה מדבר אליו ומקשיב לו כסובייקט – כבר נפתח לו צוהר לעולם רוחני גבוה שהוא אולי לא ידע ולא הכיר במגעו עם הוריו וחבריו. מורה כזה הוא מחנך אמיתי.

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “נפש החינוך – ממאמרו של אדמיאל קוסמן

  1. עמיר, ברכות על הספר, אור קורן מהעמוד עצמו, הלוגו המקסים, כל מילה. תודה על השיתוף, וכחיילת בצבא הרוח אשמח לעזור.

  2. פינגבק: חינוך נפשי : פרויקט חינוך | Education Project

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s